עזבתי את מסך הברזל (עליו יש לי מה לומר אבל בפעם אחרת) והחלטתי לרדת לחוף האדריאטי ולחבור לוולו 8. כעת אני שואף בניווט חופשי לעבר זגרב. הלילה חניתי בקמפ יקר להחריד ומבאס לא פחות, וכשיצאתי בבוקר זיהיתי במפה אגם בכיוון הנכון כ- 60 ק"מ ממני. אמרתי בטח יש שם קמפ והתחלתי לחתור לעברו. כשהייתי כבר קרוב והתחלתי לחפש את הקמפ, וזה אגם די גדול, ניסיתי לשאול אנשים אבל לא היה עם מי לדבר. יש לי ארבע מפות שמכסות את האזור: מפת הונגריה, מפת אוסטריה, מפת הבלקן וגוגל מפות. במפת הבלקן היה מסומן קמפ באחת הפינות, שלא הופיע באף מפה אחרת. מצאתי שם בקתה נטושה וזהו. שום שלט, שום סימן. בהמשך שביל העפר הייתה עוד בקתה נטושה, ועוד אחת, ואז בקתה שהדשא סביבה נראה קצור טרי. ואז הגעתי לריכוז של כמה בקתות חרבות והיו שם שני צעירים עם אופנוע. למרבה המזל אחד מהם דיבר אנגלית.
- איפה פה הקמפינג?
- כאן.
- יש ריספשן? מנג'מנט? למי מודיעים שהגעתי?
- הרגע הודעת לי ואני הודעתי לך.
- אז אני פשוט אתפוש לי איזו בקתה
- סבבה, גם אנחנו נתפוש.
מצאתי לי מקום בין החורבות ובישלתי פסטה. הבעיה הייתה חששתי שאין לי מספיק מים ללילה. חזרתי לשניים והם הצביעו על בקתה שיש בה אור קלוש. יש שם באר, אמרו. ואכן זה היה באר עם אישה ושני כלבים גדולים, והיא מכרה לי בקבוק מים ופחית בירה. עכשיו אני כאן לבד בחושך, המקום יפה מאוד, בין העצים על שפת המים - ומוזנח לגמרי. פעם היה כאן גן עדן. עכשיו אני שומע את החולדות בין הקרשים ועל צמרת העץ שמעלי חנו איזה חמישים עורבים. ברקים ורעמים וגשם זלעפות החל. מזל שהיה לי שכל להקים את האוהל מתחת לסככה. אם תגמר הסוללה בפנס איך אני אמצא את הרזרבית בחושך.
שיהיה לילה טוב לכולנו.
ממש דיאלוג עם הנסיך הקטן
השבמחק