על אף שישן שנת ישרים ערבה, כשטלטולי הבית המתרחשים בכל שעה עגולה מרגיעים את עצביו, ומגע הפלדה הקרה של הרייפל הדו קני משכך את רעד הזקנים שלו, דניגן לא עצם עין כל אותו הלילה, וזאת כדי להיטיב לראות את החלומות הוורודים שפקדו אותו.
דְנִיגֵן
פנטזיה אמריקאית
5.
הוא חלם על נערים וורודי תלתלים שמשחקים בקלאס מול הפונדק שלו, ובילי בוי מסיע אותם עם השֶבי אל הפנימיה של מֶרי-בֶּת' הנזירה, שתכין אותם בלב הרחום שלה להשחלה במקהלת הנערים של פאדר פנסיל פעמיים בשבוע, ועוד חלם על קהל גדול בכל הגילים והצבעים ששמו מיסטר האנטר הגודש את הרחוב, ועל עשרות נערות גוגו ששמן מותק המפזזות על הבאר שבסלון.
הוא שטף פנים ויצא אל הרחוב, אבל במקום שמש יוקדת - כי זה בוקר והיא בקושי הספיקה לזרוח - היה לו את בילי בוי מעל הקרחת, שבדיוק יצא למרפסת בקומה העליונה כדי להתמתח לאחר ליל עבודה. דניגן דיבר מבלי להרים את הראש:
- רד.
- מה?
- רד למטה, כלב, אני חייב לצרוח ולקלל כדי שתבין?
- אוקיי אוקיי, בוס, כבר.
זה היה כל כך משונה ולא אופייני, שבילי לא התעכב ורץ למטה בתחתונים, שאיימו להתפקע בלחץ זקפת הבוקר.
- אני רוצה אספת עם
- איזה עם?
- איזה עם - איזה עם. האזרחים, מה לא ברור? התושבים של העיר הזאת!
- אוקיי אוקיי, כי יש כאלה פחות מעשרה, אתה יודע. ותשתה משהו, בוס, אתה ממש לא דומה לעצמך. טוב נו, אהה... הערב בסלון, מתאים?
רק עכשיו הואיל דניגן להרים את ראשו כדי להזעיף לבילי פנים ישר בפרצוף. הוא הודה לאל ששלח לו את הקיד הזה, שהוא מהיר תפיסה וחד מחשבה כמו תוף של רבולבר. בזמן האחרון, בכל פעם שבילי חלף בסביבה חש דניגן שמשהו בלב שלו מתעקם, וזה צובט ומדגדג בבת אחת, ומוציא לו את כל החשק לקלל. הוא ידע שבילי בוי עומד לעזוב ולקחת איתו את טרייסי-מותק, כי הם יצורים חיים ואין להם מה לחפש בעיר המתה שלו, וזה ישאיר אותו פה לבד, לדאוג, בגיל מאה, לחבורת החיגרים והפיסחים שנותרה בעיר אחרי שכל מי שיכל נטש אותה, כולל ראש העיר בעצמו, שקשר עם השריף לברוח עם כל קופת העיירה. עבור דניגן לעזוב אף פעם לא הייתה אופציה, ולא כי לא היו לו את האמצעים, להפך – בגלל שהיו לו. בזכות השנים הטובות ההן, כשהדרך הראשית אל הדרום עוד עברה ברחוב הראשי, והדיינר שלו, שבלילה הפך לסלון, גרף קופות דמיוניות, הוא יכול היה להרשות לעצמו להשאיר את הפונדק פתוח גם בימים הרעים, בשביל הכמה זקנים שנותרו מאחור, שיהיה להם מכולת, ודואר, ודיינר למי שכבר לא מבשל לבד, ובאר לפרוק בו ת'עצבים, גם כשהוא למעשה מפסיד. בקיצור, סיכם דני לעצמו, נתקעתי עם עיר מתה על הראש, איזה יופי.
בילי וטרייסי התרוצצו כל אותו היום כמו משוגעים. טרייסי שרטטה בכתב היד הילדותי שלה שלט: "אספת עם! הערב, בדיינר. השתתפות חובה!", ושכפלה אותו במכונת הזירוקס הנושנה שבסוכנות הדואר ומסרה את העותקים לבילי להפצה, ולאחר מיכן הפשילה את שמלתה וטחבה את שוליה לגומי התחתונים כשהיא חושפת זוג רגלי ברבי ורדרדות, וקרצפה את הדיינר מהמסד עד הטפחות, וכשסיימה ישבה לגזור קישוטי נייר, שיהיה חגיגי. ובילי עלה על הפורד, ונסע דבר ראשון אל הכנסייה לאסוף את פאדר פנסיל, שיש סברה שהוא מכיר את כל התושבים עוד מהימים שהיה משחיל את נערי המקהלה בקיטון שמאחורי הצלב באיבר העיפרון הדקיק שלו. יחד הם נסעו בדרכים המשובשות שבירכתי העיירה, פה מקישים על דלת שמתפוררת תחת ידיהם, שם מציצים דרך חלון שבור אל אפלולית הקבר שבפנים, בניסיון לאתר את אחרוני התושבים מבלי לדלג על אף גויה חיה. כשהגיעו אל בית המחסה של הנזירה מרי-בת' שבקצה המרוחק ביותר של הרחוב הנידח ביותר של העיר, יצאה אליהם הזקנה הגיבנת ונפלה לרגלי פאדר פנסיל ומלמלה בדמעות שליש תוך שהיא מנשקת את בהונותיו: "נגמרו הנערים, פאדר, אבל אתה יכול תמיד להשחיל אותי, בבקשה..."
בפרק הבא:
מה קרה באספת העם, ומהו בדיוק "רוק-און-דה-וואי קוקטייל"?
אל תפספסו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה