תמונה ניו יורקית

אני יושב במסעדה סינית קטנה בצ'יינה טאון. כבר מזמן סיימתי את המנה שלי, אבל אני לא קם.מאחורי הדלפק שבפינת המסעדה הסמוכה לרחוב סינית קטנה ודברנית, שמתווכחת עם המלצר מעל ראשי הסועדים בסינית עסיסית ובקולי קולות. לפניה קופה רושמת ישנה ומצלצלת, והיא מציצה בפניהם של הלקוחות המשלמים, ועל פי הפנים בוחרת תופין קטן או גדול מהמדף שמאחוריה ומטיחה אותו על הדלפק יחד עם הקבלה בלי להפסיק לדבר. המלצר, דמות נוגה ומיוסרת, כבר מזמן סיים את טיעוניו אך לא נמלט ממנה, ולא חשוב לאן יפנה. מידי פעם הוא מנסה להסות אותה בשוש שורקני למען הלקוחות, אך היא רק מגבירה טונציה. בפינה הנגדית הפונה לרחוב הקצב, זקן דק ונשוא פנים, וסביבו תלויים על ווים תרנגולות ברווזים וחזירונים צלויים, והוא, גרזן גדול בידו, קוצץ ומקצה במרץ, פולה ומפלה, ועבודתו לא מסתיימת לעולם (גם הצלויים על הווים אף פעם לא נגמרים). אף שגבו לקהל, ברור שהוא הדמות הראשית והאב המייסד.

בירכתי המסעדה, בפינה הסמוכה לדלת השירותים יושב סיני נמוך ושמן וסופר כסף. הוא דולה שטרות בתפזורת מתוך קופסאות עץ שמונחות לרגליו, ממיין, מסדר וסופר בעסק גדול ברגליים פשוקות ובמילמולים קולניים, וגם עבודתו שלו לעולם לא מסתיימת, וקופסאות העץ אף פעם לא חסרות. מעת לעת הוא משחיל מילה או גיחוך לדיבורה של הקופאית, שגורמת לה לנפנף לעברו בזלזול מודגש, ולהגביר את קולה אף יותר.
בתווך, בלי פינה משלו, מתרוצץ השמש, דמות נבוכה וכנועה, תמיד בתנועה, פה מפנה צלחת, שם מעביר סמרטוט, וככול שקולה של הקופאית גובר קומתו שחה.
הלקוחות הסועדים, שמלבדי כולם סינים, חלקם בחליפות חלקם בבלויי סחבות, רוכנים על צלחתם במצמוצים ושליקות קולניות, נאנחים אנחות רווחה ונחת, שמריצות את השמש עם הסחבה ואת המלצר עם תוספת התה.

סמוך לחזית המסעדה פתח איוורור גדול של מנהרת הסאבווי שמתחת, ומידי דקה וחצי עולה ממנו נהמה עמומה מלווה במשב חם ומצחין, והמסעדה כולה רוטטת ומקרקשת.
כבר מילאו לי תה שלוש פעמים ועדיין לא עולה בדעתי לקום. המלצר מחייך אלי, השמש שב ומנגב לי, הכספר כבר קרץ לי, ואפילו הקופאית שלחה משפט סיני מסולסל עם חיוך זוהר ישירות אלי. לאן יש לי למהר?