רושל

זה יכול להיות עניין די מורכב להזמין לינה אחרי יום רכיבה מתיש + כוס בירה גרמנית גדולה. צריך לבדוק את מזג האוויר ואופי פני השטח, להעריך לאיזה מרחק תוכל להגיע מחר, ואז לאתר מלון בכיוון ובמרחק הנכון, במחיר רצפה ובנוחות שיא, וזאת בין שלל אפליקציות מתעתעות שמשנות מחירים כל דקה. בקיצור תעיתי והזמנתי מלון להיום במקום למחר. 

בוקר המחר בא, ובעודי מדווש במעלה העליה התורנית הגיעה הודעה מבוקינג, שמקום הלינה טוען שלא הגעתי אתמול והאם יש לי הסבר. מיד הבנתי מה קורה פה. הסברתי שפשוט תעיתי בתאריך, ובוקינג, בהיותי 'לקוח מועדף', ביטל את ההזמנה בדיעבד והכל בסדר. כלומר הכל בסדר חוץ מזה שאין לי מלון להיום וכבר צהריים! שלחתי מייל לאותו מלון האם החדר עדיין פנוי ואפשר בכל זאת להגיע. בתשובה קיבלתי איזו הודעה מקושקשת (גם הם משתמשים בטרנסלייט שאוהב מידי פעם להפוך משמעויות בכיף שלו) ממנה התרשמתי (או רציתי להתרשם) שאין בעיה. הייתה לי תחושת בטן שיש לנו פה אי הבנה, אבל הדחקתי והמשכתי כאילו עכשיו מקשטים את החדר בפרחים לקראת בואי. 

הכתובת הובילה למעדניה. שום סימן למלון. נכנסתי והראתי לאחת המוכרות את הכתובת בנייד. אמרה הגעת! זה כאן! במה אפשר לעזור?

- יש לי הזמנה לחדר פה.

- מה? 

- רזרביישן. צימר. זימר?

- מה השם? 

- אשל.

- ???

- תנסי מיסטר יעקב, Yaakov

מבטים תמוהים,  הסתודדות בין המוכרות, התרוצצות לחדר אחורי וחזור, ושוב. 

אני מנסה להסביר: אני יודע מה קורה פה,  תקשיבו שניה, זה באשמתי, זה אני שטעיתי, אבל אמרתם שזה בסדר… (מנסה לאתר את ההודעה) שום הבנה.

מניסיוני אני יודע לא לערב את טרנסלייט בשלב זה, כי במצבי מתח ובלבול הוא רק מגדיל את הבלגן. הוא מעולה רק כשיש אווירה חיובית ורצון. מיד תראו. 

בכל הזמן הזה, אישה מבוגרת והדורה שיושבת בפינת הקופה משקיפה על הסיטואציה בשקט. (כמעט אמרתי 'באמפטיה' אבל בואו לא נגזים). ביאושי אני ניגש אליה ומיד היא אומרת תירגע אדוני. לא חשוב מה הזמנת או לא הזמנת, יש לנו חדר בשבילך. תכניס את האופניים שלך כאן מאחור. מה תשתה? קפה? 

היא קמה, שולחת כמה מילים תקיפות לצוות וחוזרת עם קפה וסנדביץ. תנוח אדוני. תשתה ותאכל, אתה נראה עייף. אתה כל כך דומה לסבא שלי. כל כך דומה לסבא. שמי רושל. אני אדאג לך לכל דבר. מיד אשלח לך עובד דובר אנגלית והכל יסתדר.

 תודה רושל,  אמרתי. את אישה נחמדה מאוד. קשה לתאר איזה סלע נגול מליבי. ממש לא היה לי לאן ללכת. באמת שהייתי לחוץ. 

אחרי שסגרו את המעדניה, העובדות המבולבלות מתחו כבל מאריך כדי להטעין את האופניים, ודובר האנגלית עזר לי עם התיקים. כשיצאתי למרפסת לעשן, הגיע רושל עם חתיכת נקניק מטורף שלא טעמתי דבר כזה, עם חתיכות אדומות וכחולות בפנים ושתי כוסות קפה. פטפטנו קצת, והפעם טרנסלייט תפש מנהיגות, עד שמצאנו את עצמנו מדברים בו זמנית, אני לתוך הטלפון שלה והיא לתוך לשלי. 

אכן נרגעתי וישנתי שינה עמוקה ומרפאת באותו לילה. היא לא הסכימה שאצלם אותה (אני כמובן מבקש רשות לצלם וכשמסרבים אני מכבד). חבל, היו לה פנים יפות ומלאות הבעה. 

קמתי בבוקר נמרץ ומלא עזוז (לא יאמן מה קצת סימפטיה יכולה לחולל), וההרים התמתנו והפכו לגבעות נמוכות. כחמישים קילומטר קדימה בול בכיוון שלי ראיתי במפה אזור אגמים, ולצידם שני אתרי קמפינג מסומנים. זהו! אמרתי לעצמי, הגיע הזמן לקמפ ראשון! הרי בשביל מה באתי, לא ככה? 

הרכיבה זרמה ונכנסתי בשערי הקמפ בשעת אחר צהריים מוקדמת ובאמתחתי פסטה, סרדינים ושתי עגבניות לבישול הרוטב. מושלם!

ואכן נפלתי על גן עדן עלי אדמות. ממש. האוהל הוקם, הכיסא הוצב, כבל מאריך נפרש בשביל האופניים והגזיה ליחששה בעליזות. עד מהרה אחד הקמפרים נתן דרור לילדיו ובא לביקור עם שניי בקבוקי בירה. לעת ערב יצאתי לסיבוב רגלי סביב האגם. איזה מקום! 

החיים עצמם!