שני מלונות וטורר אחד

 אתמול גיליתי שעברתי מסקסוניה לבאווריה. אין לי מושג מדויק מתי זה קרה, הנוף לא השתנה, גם לא השפה או המטבע. אבל משהו שכן שמתי לב - האנשים פחות סבלניים למי שלא דובר את שפתם. זוהי כמובן הכללה, ואני מיד מסייג - ברור שיש כאלה וכאלה בכל מקום, ואני ככלל בא במגע בעיקר עם נותני השירותים של תעשיית התיירות (באין מתנדבים לפטפוט דוברי אנגלית), שהיא רחבה ועמוקה יותר בבאווריה. 

בסקסוניה, חלק נכבד מהרכיבה שלי הייתה בין כפרים וחוות חקלאיות, ועיירות מחוז שבהם תמצא חנויות ענקיות של כלי עבודה ומגרשי טרקטורים וקומביינים, אך לא מלון או גסטהאוס אחד, אך בבאווריה, כל בית שני, בעיר או בכפר, הוא מלון בוטיק, מסעדה או בר שיכורים, והבתים הנותרים הם חנויות מזכרות, מוזיאונים או משרדי נסיעות. 

והסתייגות נוספת: אני כאן רק ימים ספורים וזה לא מספיק לאבחנה מדויקת מידי. 

שני מלונות, שני הפכים

1.

מלון שהזמנתי מהדרך רק מפני שהיה במרחק רכיבה ממני התגלה כשוכן באזור לוגיסטי בשולי אוטוסטרדה ומיועד לנוסעים למרחקים ארוכים הזקוקים ללינת לילה. כשהאפ' אמרה שהגעתי, ניצב מולי בניין תעשיה בלתי גמור שכולו בטון חשוף. כמעט חשבתי שהאפליקציה הטעתה אותי, כשהבחנתי בשלט גדול "HOTEL" המופנה לכיוון האוטוסטרדה. נכנסתי, ובמקום פקיד קבלה קיבלה את פניי עמדת מסכים משונה. שום איש או דלפק קבלה לא נראו באופק. מאחר שזו לא הפעם הראשונה במסעותי שאני נתקל במלון כזה, הבנתי מיד שעלי לעשות לעצמי צ'ק אין. לקח דקות ארוכות עד שפיצחתי את המערכת, והיא ניפקה לי כרטיס מגנטי מחריץ דמוי כספומט. אבל נותרה בעיה אחת - מה אני עושה עם האופניים שהודעתי על קיומם בעת ההזמנה והושב לי שאין בעיה? שוב לקח לי כמה דקות למצוא קוד QR לסריקה, שהוביל לדף הסברים באורך קילומטר, בגרמנית כמובן, שבסופו גיליתי תיבה ובה מס' טלפון. חייגתי. אין מענה. השארתי הודעה קולית נזעמת ומיד נפתחה דלת צדדית ובעל הץבית יצא יחף, כולו חיוכים. פיצוח!!! החמאתי לעצמי. 

הוא כנראה היה בודד ומשועמם ובעל אנגלית טובה, ותוך כדי הובלתי לחצר האחורית התעניין במסע שלי והתעכב לפטפט איתי קצת. הוא הראה לי דלת סודית נוספת ואמר - נוק נוק ואני יוצא, אל תהסס! ואכן, מאוחר יותר אכן הקשתי בדלת הסודית, והוא יצא עם שני ספלי קפה והעברנו שעה נעימה ביחד.

ובכן, המלון היה גמור ומשלם, וכל הבטון והאפור בכל פינה ובכל פרט, אפילו המצעים והמגבות, זה כמובן עיצוב שכזה. הכל נראה חלול, אוטומטי, מנוכר ומדכא, אבל רק לי מכל האורחים הייתה נקודת אור בודדת - איש חי, בשר ודם, לדבר איתו!

עמדת הצ'ק אין

2.

ביום המחרת, 40 ק"מ במעלה הדרך, הגעתי לגסטהאוס בעיירה ציורית בסגנון בווארי טיפוסי. בחוץ ישבו שלושה זקנים עם כוסות בירה ענקיות בידיהם ומוזג זקן משרת אותם. הם סימנו לי שבעלת הבית תגיע בעוד שעה, שב. אחרי שעה וחצי וחבית בירה היא הגיע ושלחה משרתת שהובילה אותי לאורך מסדרונות עץ, מדרגות ודיוטות להראות לי את החדר. זהו בית אבן ישן וגדול שהפנים שלו שופץ ושוחזר, הכל בנגרות עץ מעשה אומן. את האופניים הונחיתי להחנות במרתף האפל שעוד נגיע אליו. הגברת ענתה לי על כל שאלה באנגלית רצוצה ובאנטיפטיות מופגנת ובחוסר סבלנות. כך גם המשרתת והמוזג. שלושת הזקנים, שהיו שיכורים יותר ויותר ככל שהערב רד, היו היחידים שחייכו אלי וניסו לדבר איתי, אבל האנגלית לא הייתה מצויה. 

המוזג

אבל זה לא היה איכפת לי, כי הבית ומבנה העץ הפנימי שלו, כולו מדורים, מדרגות וגומחות, ריתק אותי ולא הפסקתי להסתובב ולצלם. ביחוד אהבתי את המרתף, שנותר כפי שהיה לפני מאה שנה, ובו מצאתי אח ענקית להסקת הבית, כלוב ברזל גדול עם רצפת אבן ושרשראות עבות משתלשלות מהתקרה - להערכתי מתקן לשחיתת בהמות, ותנור בישול גדול וכבד, כולו ברזל יצוק. 

בקיצור, בשני לילות רצופים עברתי ממלון קר מנוכר ומכוער אם יחס אנושי ידידותי חם, למלון יפהפה חמים ונעים עם יחס אנושי קר כקרח. 

פינה אחרת בחדר שלי

ועוד אנקדוטה אחת בין הלילות: על המסלול בעבי היער פגשתי טורר כמוני, ראשון במסע זה. הוא בא מולי, נוסע מציריך אל אוסטריה, בחור גדול וחזק, הולנדי, שסוחב טרולי עם 35 ק"ג ציוד. כשעצר, מתנשף כולו, מיד החל לקטר על העליות הפסיכיות בארץ הזו. כמה אהבתי לשמוע שאני לא היחידי, ומיד קיטרתי בחזרה בדיוק על אותו נושא! הזמנתי אותו לבננה ועמדנו על רגל תורנית להחלפת חוויות והמלצות וכמובן להסדרת הנשימה. כמו לפגוש אח אובד, כמו משב אוויר צח ורענן!

אבנים מצוירות סביב כל קירות הכניסיה