ויו לה ליברטה!

אני בפריז כבר כשבוע. זו לי הפעם השלישית כאן. הפעם הראשונה הייתה בירח הדבש עם גרושתי. זה היה לפני שנים רבות. קנינו יין גבינה ונקניק וישבנו על הסיין. היה רומנטי. לא זוכר כלום יותר מזה. הפעם השניה, גם היא כבר לפני שנים, הייתה עם בני הצעיר בטיול הבר מצווה שלו. העיר גילתה את נפשו האומנותית של בני, והוא גילה את המטרו. אני הייתי שם כדי לתווך, ושיחקתי את תפקיד חיי. מהביקור ההוא אני זוכר כל כך הרבה, שלא ברור איך כל זה קרה בשבוע אחד.

"ז'ולייט"

(מוזיאון ד'אורסיי)

הפעם הגעתי סולו, באופניים מאיטליה. באתי לחפש אומנות שתרטיט לי מיתרים חלודים, שתפעים חדרי לב מאובקים, באתי לחוש את רוח החופש, המהפכה, הניצחון. והנה קרה לי מקרה שמשקף היטב לאן כל ה'ויו לה ליברטה' הזה הולך.

זה היה אחרי יום ארוך של שוטטות אינטנסיבית, כשאתה עומד מותש ובוהה בתחנת מטרו נידחת, והרכבת מגיחה מהחושך בשקשוק אימים, והרציף בבת אחת מתמלא בהמון אדם, והתחנה שוקקת ותזזיתית והומה ורועשת לשתיים שלוש דקות, עד שהרכבת נעלמת בבור, והקהל מתפזר, והרציף שוב מתפנה, ורק איזה תמהוני אחד או שניים מתעכבים עוד לרגע, ונעלמים גם הם. רציתי לצלם את הגל הזה, למצוא איך לבטא את החולמנות התזזיתית המחזורית הזו במצלמה. אז עמדתי בפינה ותפסתי שוט טוב בדיוק כשהגיחה רכבת, כשפתאום קפצה עלי בחורה מוזרה והתחילה לנבוח עלי בצרפתית מצורפתת ובטון נרגש ודורשני. לא הבנתי מה היא רוצה. חיכיתי שתשים איזה פסיק ברצף כדי להגיד לה שאני לא מבין צרפתית.

היא הייתה צעירה שחורה, שברירית ורזה מאוד, על גבול האנורקסיה ממש, פנים מוזרות אבל לא נעדרות יופי, ודיברה מתוך רגשות עמוקים. ניסיתי להרגיע אותה ולהסביר לה שאני לא מבין מילה. היא עברה לאנגלית רצוצה וטענה שצילמתי אותה בלי רשותה והיא דורשת את המצלמה שלי כדי לשבור אותה. מה את שחה? את סוכנת חשאית? פושעת נמלטת? צילמתי רכבת, לא אותך! אין סיכוי שאני אראה לך מה צילמתי. תלכי הביתה!

התחלתי להתעצבן אבל היא לא הרפתה. השתדלתי לא לנשום עמוק מידי כדי שלא ישברו לה צלעות מהרוח. ניסיתי להתעלם והיא אחזה בי. עליתי על רכבת והיא אחרי. רציתי להגיע לגראנד ארש וניסיתי להבין באיזו תחנה אני צריך להחליף קווים, כשכל הזמן הזה היא אוחזת בי ואני נזהר לא לעשות תנועות חזקות כדי לא לשבור לה את זרוע הגפרור שלה. ירדתי לבסוף בתחנה גדולה, שארל דה גול אני חושב, שיש בה חיבור לרכבת הפרוורית, התרוצצתי בין רציפים ומדרגות נעות בניסיון להבין לאיזו רכבת לעלות, וכל הזמן הזה היא אוחזת בשרוולי החוזקה, ודורשת לראות מה צילמתי. בשלב מסוים היא תפסה איזו בחורה דוברת אנגלית וטענה בעזרתה שיש לה זכויות, ואני פוגע בפרטיות שלה, וגנבתי את הפנים שלה לסרט שלי, וזכויות אדם, וזכויות אנוש, וזכויות הפרט.

אמרתי לה שתפנה למשטרה, הינה שוטר, לכי אליו. אני מראה את מה שצילמתי רק אם שוטר פוקד עלי לעשות כן. וגם לי יש זכויות. השוטר שמע בחצי אוזן ומשך בכתפיו. כאן הבחורה העוזרת הבינה שאין קטע וניסתה לשכנע אותה במילים רכות שתעזוב אותי. והדמעות החלו, והיא פרצה בבכי תמרורים. אמרתי לה שאין לי שום כוונה לעשות שימוש בדמות שלה, והבטחתי לה שאם אני אראה אותה בעריכה אני גוזר את הקטע. הייתי עצבני וצמא. ניגשתי לדוכן, קניתי שתי פחיות קולה ונתתי לה אחת. עצרה רכבת, עליתי. הן נשארו על הרציף.

ממרומי הארש. אי שם, בנקודת המגוז - שער הניצחון

ברכבת הרגשתי עד כמה הייתי נוקשה וקר. ואם זאת עשיתי כל מאמץ לא לעשות תנועות חדות או מאיימות, למרות שהבחורה הייתה תלוייה לי על החולצה שעה וחצי ונסעה איתי בחצי פריז. ניסיתי גם לדבר בשקט ובנימוס כל הזמן הזה, לא בטוח שתמיד הצלחתי. אין לי ספק שהבחורה הזו פגועה מאוד. מישהו פגע בה, ניצל אותה. אולי איזו חברת אופנה או פרסום חתרנית גזלה את דמותה המאוד מיוחדת ושברירית וביישה אותה או לא שילמה לה. ואולי אפילו גרוע מזה, לא יודע.

(בלילה עברתי על הצילומים, וכן, היא מופיעה לחצי שנייה רגע אחרי הפריים הזה. ברור שלא אשתמש בשוט הזה. שאר התמונות בפוסט הזה הן מהסיור שלי בגראד ארש ובכיכר לה דיפנס)

עליתי במעלית לגראד ארש והשקפתי על פריז מדליקה את האורות המפורסמים שלה עם דמדומי הערב. כן, פריז מדהימה. אין דומה לה. יש בה אדריכלות עוצרת נשימה, ואומנות שמטריפה את השכל, ובתי קפה שאפשר לכתוב בהם פילוסופיות שלמות ולייסד מהפכות חובקות עולם. את זה כולם יודעים.

כיכר "לה דיפנס"

אבל זכויות האדם, וזכויות הפרט, וכל ה"ויו לה ליברטה" הזה, מה זה שווה אם אני לא יכול לצלם בלי לרסק את נפשו של מישהו? מה עם הליברטה שלי?!