ז'וז'ו, ניקולה והחבר הדימיוני

אז יצאתי בבוקר כשכל מה שיש לי בראש זה למצוא מלון בסוף היום. ואל תגידו לי 'בוקינג' 'אגודה' - לא קונה. אבל עד מהרה הסתבר שככה לא עושים טיול, כי ראיתי טירה, הפעם חרבה, ועצרתי, ונכנסתי והתרשמתי, והמלון נשכח.

זה היה יום של טירות, מצודות וקתדרלות כפריות עתיקות, חלקן משופצות ומשוחזרות, חלקן נטושות. מסתבר שבאזור הזה על כל גבעה יש אחוזה של דוכס, או פאודל, ומחוץ לחומה בתי אבן עלובים של האריסים. פעמים רבות טיפסתי בעליה בלתי אפשרית לראש הגבעה רק כדי לעמוד לרגע מחוץ לשער העץ הסגור של הארמון שראיתי מרחוק. עצרתי שוב ושוב וסיירתי וצילמתי. באלה המשוחזרות קראתי את השלטים (בצרפתית כמובן, הוצאתי לגוגל טרנסלייט את הנשמה, לרוב לא הבנתי כלום) ופה ושם נכנסתי בשיחה עם מישהו שסתם היה שם, אם היה.

ואז, עייף ורעב, שמתי לב שכבר אחה"צ ולא התקדמתי כלום ואין שום מלון באופק. באותו רגע חלפתי בעיירה, אחת ממאות שעברתי בהן, וראיתי חנות פתוחה (!) ומעליה שלט חצי מחוק "הוטל".

כיכר העיר

בתמונה כיכר העיירה. קצה העיירה כמאה מטר שמאלה, והקצה האחר שבעים מטר מימין. המבנה שבמרכז הוא, כפי שתראו שכתוב עליו אם תגדילו, "הוטל דה וויל" - בית העירייה. כל החנויות סביב הכיכר סגורות מלבד שלוש: מימין (טיפה מחוץ לפריים) בית מרקחת-אורטופד-וטירינר, מימין - זו עם הסוככים הירוקים - המגזין (מכולת) של ג'ורג', ואחריו (לא בתמונה) הבאר-טבק-קפה-רסטורנט-הוטל של ניקולה. מאחורי, מעבר לכביש, החנות בעלת החזית המפוארת והמודרנית ביותר בעיר - "קרדיט אגרוטק" - בנק החקלאות. גם הוא סגור עכשיו.

נכנסתי למכולת, לקחתי מה שלקחתי וניגשתי לקופה, ומיד כשבעל הבית הרים את עיניו זה קרה: הוא זיהה שאני ישראלי אני זיהיתי שהוא מרוקאי. ככה, ברגע אחד. מיד הרגשנו כמו אחים, אין לי מושג למה. הוא גייס את שיברי האנגלית הרצוצה שלו, אני את כישורי הפנטומימה שלי, והפטפטת החלה.

הוא: אתה מישראל נכון? מכיר את מוריס?

אני: בטח! מי לא מכיר את מוריס? היה איתי במילואים!

הוא: לא, לא זה...

אני: אהה! זה שהיה המחסנאי של הפועל אגד חבילות דרום?

הוא: גם לא זה, יש לו קרחת…

אני: ברור! בעל המכולת משוק העלייה!

הוא: בול! חבר שלי, כמו אחים! שלושה ילדים שלי עבדו אצלו. אני סידרתי! כמו אח אני אומר לך…

(מרוב התלהבות נפלטו לו כמה מילים במרוקאית מידי פעם, החזרתי לו בעברית)

בינתיים הצטבר מאחורי תור של שתי קונות, אבל הוא לא העיף מבט והמשיך לדבר אלי תוך נפנופי ידיים מרוקאיים אופייניים. בצר להן הן פצחו בריכול משלהן, אפילו יותר הזוי משלנו.

הוא: לך גם יש מכולת?

אני: לא בדיוק, היה לי אולפן הקלטות.

כאן ז'וז'ו (מסתבר שזה שמו האמיתי) נגנב לגמרי. הוא נפנף בידיים דקה שלמה עד שהצליח לדבר.

הוא: הבת הקטנה שלי? היא מנגנת גיטרה. כמו נסיכה מנגנת. אולי תיקח אותה אצלך?

אני: בטח ז'וז'ו, תשלח אותה! מה אני לא עושה בשביל חברים…

אחר כך נגשתי לקפה-טבק-הוטל. מאחורי הדלפק ניקולה, בעל המקום, על הבר יושבת גברת מגונדרת, אוחזת בספל קפה עם זרת זקורה כמיטב השיק של הסבנטיז, באוויר ריח דחוס של קפה משובח.

הוא: מיסייה?

אני: קפה.

הוא: איזה בבקשה?

אני: כמו שלה.

היא: אתה רואה ניקולה, הבחור יודע מה להזמין! איך בכלל הגעת לפה?

אני: באופניים.

היא: פרדון?

הוא: אופניים נו. תראי בחוץ (מצביע על האופניים שלי)

היא: ומאיפה באת באופניים?

אני: מאיטליה. נוסע לפריז.

הוא: מאמה מיה! כמה קילומטרים זה?

אני: 850 עד לכאן, ויש לי עוד 150.

היא: 144 בדיוק. נסעתי אתמול.

אני: תודה מדאם, חסכת לי 6 קילומטר.

הוא: אבל את נוסעת באוטו גיברת, הוא באופניים. זה לפחות 160.

אני: אתה רואה ניקולה, תמיד אתה גורם לי הפסדים!

(צוחקים)

החנות של ניקולה

ולא, המלון של ניקולה כבר לא עובד שנים, אבל הוא המליץ לי להתקדם 3 ק"מ, שם יש מלון, ומסעדה משגעת! המדאם שלפה טלפון ותוך דקה הזמינה לי חדר ושולחן במסעדה.

אז בסוף יש מלון להיום! ומסעדה! מה בן אדם יכול לרצות יותר מזה?

כריכת התפריט של המסעדה

וכך, בקפקפי קרוקס בלויות, בנדנה מרושלת על הראש וחולצה מסריחה לקילומטרים צעדתי לתוך מסעדת פאר יוקרתית. שתי מלצריות ומלצר בכיר, כולם במדים מדוגמים וכל גינוני הטקס עמדו עלי לשרתני. הלורדים והליידיס בשולחנות הסמוכים נעצו מבטים, אני חייכתי בחזרה. האוכל היה טוב, אבל לא יותר מכל סטיקייה פינתית בתל אביב. עלה הון. איכשהו דידתי למלון בסוף.

עוד יום בדרכים תם לו. 38 ק"מ אם רציתם לדעת.