אל חבל בורגונדי

אני מתגלגל בין גבעות, פה ושם חוצה נחל קטן,משתדל לבחור בכבישים צדדיים אף שהם מפותלים ומאריכים. מלבד מכונית בודדת מעת לעת, הכביש כולו שלי. הנוף כמו מצוייר ביד אומן. מזור לנפש. אני חולף בעיירה זעירה, אין איש ברחוב. רואה זקנה, מבקש מים. פניה זעופים אך עיניה טובות. היא מסמנת לי להמתין, לוקחת את הבקבוקים ומטפסת לאיטה תוך אנחות קוליניות במעלה המדרגות. אני ממתין. כעבור זמן ילד יורד בריצה עם בקבוקים מלאים וקנקן לימונדה. תמיד כיף לפטפט עם ילד סקרן, לא חשוב שפה.

אתמול עברתי עוד פס - קול דה צ'ט. אבל הפעם זה היה קל: בחצי הגובה הופיעה מנהרה, ולצידה מנהרה נפרדת רק לאופניים, שחסכה לי 400 מטר טיפוס. ושוב גלישה משגעת אל בין הגבעות.

עכשיו אני בקניון גדול ומרשים עם קירות זקופים. לפני 40 ק"מ בתוך הקניון הזה. כבר כמעט ערב, ואני מחפש מקום לינה. במפה מסומן קמפ כשלושים ק"מ קדימה. למרות שמאוחר, אני מחליט לתת פוש. ואז, כשהגעתי למקום, מסתבר שסגור. עוד אני מהסס מה עושים, אני מבחין בשלט קטן "הוטל רסטורנט" המצביע לשביל עפר במעלה ההר. ואכן לאחר כמה מאות מטרים של טיפוס אכזרי - מלון קטן וישן למראה, נראה נטוש אבל בפנים אור קטן. אישה זקנה בעלת פנים קפואות מאחורי הדלפק. אני מסמן - לישון? מהנהנת. לאכול? מהנהנת. אחלה! סגרנו! היא מצלצלת בפעמון נסתר, מופיע איש כרסתן ונמרץ בחליפה מהודקת, לוקח מידי את התיקים על פי כל גינוני הטקס, ובטון תקיף ונוקשה מציין את כללי המקום. מאוחר יותר, כשירדתי לאכול, שמתי לב שהזקנה נעלמה, ואני האורח היחידי. רק אני והוא כאן. כשירדתי לארוחה החליפה נעלמה, הוא המתין לי בסינר ומצנפת טבחים, כולו קידות וגינונים וקולו כנוע ומתחנחן.

כשאתה מתארח תמורת תשלום, יש איזו שניות, סטירה פנימית, ביחסים בין האורח למארח. מצד אחד, אתה הלקוח, זה שמשרתים אותו, ולפיכך אתה דורש הדרישות שאותן צריך למלא, והוא משרתך. מאידך, הוא המארח ואתה בא בצל קורתו, ועל כן הוא קובע את כללי הבית ואתה נדרש לכבדם. המארח שלי היתנהג כבאטלר מושלם ורב מלצרים, ודיבר בקול רך וכנוע, ובו זמנית חילק לי הוראות התנהגות בקול תקיף ואדנותי. כבר פגשתי כזה וגם כזה, אבל שניהם יחד באיש אחד ובאותו הזמן - כזה זה לא היה לי!

זו היתה ארוחה מושלמת שכללה ארבע מנות: פטה (לא מכבד, לא זיהיתי ממה, עדין מאוד), יונה ממולאת בלווית מחית ירקות (נהדר! אין דברים כאלה!) צלחת גבינות, וקרם שמנת לקינוח. הייתי צריך להתאמץ להיזכר אם אי פעם סעדתי ברמה הזו. ועוד לא אמרנו כלום על מבנה המלון והתפאורה, ממש בית בובות…

בבוקר, לאחר הקפה אולה והקוראסון, השתאתי לראות את האופניים שהובאו מהמחסן, שעונים על שער הכניסה וממתינים לי! רצתי פנימה להודות לאיש, אבל הוא נעלם כלא היה, מצאתי רק את הזקנה קפואת המבט…