הדרך אל ההר

ריבולי

ידוע בקרב הטוררים ששלושת הימים הראשונים למסע הם הכי קשים, והם אכן היו. לא נכביר מילים על הטיסה והכל. בסופו של יום הגעתי ל B&B של רוברטו בריבולי, עיירה יפהפיה ליד טורינו. החדר היה קטן עד זעיר, ומקושט לעייפה. רוברטו אדם נחמד, אבל אהבתי דווקא את שני קצוות הפירמידה המשפחתית: הבת בת התשע, שנגשה אלי בבישנות עם סמרטפון וגוגל טרנסלייט, ובמאמצים משותפים הצליחה להגיד לי לפנות אליה עם כל מה שאני צריך, ואכן הייתה יעילה להפליא ורצה במדרגות אין ספור פעמים להביא לי ולסדר לי, ואביו של רוברטו, זקן נשוא פנים כפוף ומדדה ואחריו מזדחלת חתולה זקנה ושמנה, שעסק מבוקר עד ערב בגירוף וסידור הגינה באיטיות מופלגת. הסתבר ששני אלה הם צמד חמד - בעת הצורך הוא קרא לילדה, שבאה מיד בריצה עם הגוגל הכל-יכול ביד.

ריבולי, שמבחינתי הייתה רק מקום אקראי לנחות בו ולצאת ממנו לדרך, התגלתה כעיירה יפהפיה מיימי הביניים, עם טירה ענקית ומשוחזרת. הסתובבתי שם יום שלם לפי הנחיותיו של רוברטו, ובתרגומה של ילדת הגוגל, וכך יום ההמתנה שלי הפך ליום טיול. בסוף היום הזה מבט אקראי במראה גילה לי שחיוך קטן התחיל להסתמן על פניי!

מון סניז

הקילומטרים הראשונים היו תלולים מאוד והתפתלו בין כפרים ציוריים על מורדות ההרים. צלחתי אותם בקלות יחסית בלי לשער מה מצפה לי בהמשך. כשחברתי לכביש הראשי השיפוע קצת התמתן, אבל היה עמוס מאוד, בעיקר באופנועים, שזהו אחד הכבישים החביבים עליהם. הם חלפו על פניי להקות להקות, באגזוזים קצוצים והשכבות מסמרות שיער. אני זחלתי באיטיות מופלגת, משתדל לא להוריד רגל כדי לא לבייש את עצמי מול המוני רוכבי האופניים שעקפו אותי כמו הרוח.

מעבר ההרים הזה - מון סני, או בשמו האיטלקי מונטניה סניזיו (כמו שהצרפתים אוהבים לא לבטא אותיות, האיטלקים אוהבים להוסיף הברות לקישוט) הוא מעבר עתיק שבו עבר חניבעל עם צבא הפילים שלו ונפוליאון עם צבא הפרשים שלו. כיום הוא נחשב למכה של רוכבי האופניים, ואים מכה, אז כשאעבור אותו אהיה זכאי לתואר "חאג' אשל"! (או מאמה...)

אבל בשביל תואר צריך לעבוד, והשעות נקפו, והמסלול נהיה תלול יותר ויותר ונאלצתי לעבור להליכה רוב הזמן. לבסוף, באפיסת כוחות ובאור אחרון הצלחתי להגיע לאכסניה הרובצת כשני ק"מ לפני הפס ו- 250 מטר מתחתיו (וחשבו את השיפוע בעצמכם). אמרתי מספיק להיום. בפוקס מטורף נותרה באכסניה מיטה אחרונה, ויהי לילה.

מון סני עצמו