יקיצה קשה וכואבת
פקחתי עין טרוטה בדיוק שלחה קרן ראשונה אל הפסגות המבצבצות מעל הערפילים, וצבעה אותם בזהב. שעת רצון. מלא עזוז הצבתי רגל על הרצפה, רק כדי לגלות שהשרירים לא בדיוק נענים לי אחרי אתמול, ולקח לי דקה ארוכה וכואבת להתרומם לכדי עמידה. אבל ככה זה אצלי - כשנגמרים השרירים כוחות הנפש נכנסים לפעולה...
הפס
התארגנתי מהר, ולאחר הארוחה הדלה יצאתי אל בוקר צונן וצלול מאין כמוהו. האישה בהוסטל אמרה שיש לנו מזל גדול, כי בדרך כלל האזור פה מכוסה בערפילים והיום הראות מושלמת. ככל שהתקדמתי במעלה נדהמתי מהמראות ועצרתי כל דקה כדי לצלם. אין ספק - מכל הרכסים שראיתי, ההימליה, הפמיר, טיאן שאן, הפירנאים והאפנינים והגליל העליון והר הנגב וכל אלה שאני לא זוכר את שמם - האלפים הם הפוטוגניים ביותר (ותאמינו לי, בעניינים האלה אני אחד שיודע). זה כאילו סטייליסט אלוהי סידר קישט והעמיד אותם כך שכל צלם בינוני מינוס עם סמארטפון מדור קודם יפיק מהם תמונות לז'ורנל. ההרים כל כך שחורים, העשב כל כך ירוק, האגם כל כך טורקיז והשלג כל כך לבן שקשה להאמין שזה אמיתי.
עמדתי על הפס (גובה 2096 מטר) שעה שלמה רק כדי לעמוד שם (ולא הייתי הפסיכי היחידי).
הירידה אל העמקים
האלפים תלולים מאוד והעמקים מאוד עמוקים, ואתה פשוט עולה על האופניים ונותן לגרביטציה לדבר, וזה נמשך שעות! (משהו כמו 1500 מטר הפסד גובה בלי פדל אחד) בדרך עצרתי אינספור פעמים מול צורות משונות של צוקים, ערי מבצר ימי ביניימיות, והמנזר המגניב של מארי טרז, הידועה כמאמה טרזה, זו שבלעדיה לא הייתה אחות רחמנייה בעולם. גלשתי ככה יום שלם עד התחתית, ישר לקמפ חמוד שחיכה רק לי.
וכך חברים יקרים, נחושים וגיבורים, חצינו את האלפים אני חניבעל ונפוליאון.
אכן הסדר הנכון לחוצי האלפים: אתה!!! חניבעל ונפוליאון.
השבמחקתמשיך לנשום אויר פסגות ולחייייך
וכדאי שתשנה את הכותרת : הדרך לאיסטנבול יומן מסע 2017.
מחקארדואן מגלה שהברזת לו ואתה מאבד את האזרחות הטורקית שלך.
תוסיף את הפיל של סאראמאגו
השבמחק