בוקר מסובך, יום נפלא

הבוקר התחיל קשה. הייתי צריך לעבור את הנהר מזרחה, והאפשרות היחידה בטווח סביר הייתה היי וואי US22, שעוברת על גשר יפה בלי נתיב הולכי רגל, ומשני צידי הנהר מחלפים ענקיים ורב מפלסיים. גוגל מפות שלח אותי 7 מייל דרומה עד לגשר אחר, ולחילופין 2 מייל של סיבובים רק כדי לעלות על הנתיב הנכון באוטוסטרדה, וגשר קרוב יותר התגלה כמסילת רכבת. הלכתי על האוטוסטרדה.

בדיוק כשעליתי סוף סוף על הנתיב הנכון במרכז הגשר התחיל גשם. הדלקתי את כל המהבהבים שלי והמשכתי בחירוף נפש עוד מייל קדימה עד למחלף הבא מצידו המזרחי של הנהר, וכאן עצרתי בשוליים כדי למצוא דרך לרדת מהמהיר לכיוון הנכון. לפתע עצרה לפניי מכונית וגבר מגודל יצא ממנה אל הגשם. הוא התחיל לגעור בי על שאני על כביש מהיר עם אופניים וזה אסור, אבל פתאום באמצע המשפט הוא נדלק על האופניים והסט-אפ שלי, והתחיל להתפעל דקות ארוכות תחת גשם דק אבל רטוב, ושוב, באמצע המשפט פתאום אמר "הי, נזכרתי! יש כאן שביל אופניים שיביא אותך עד פיצברג! זה כאן, מתחת לגשר!" מייד פתחתי את מפת האופן סייקל, ואכן ראיתי שם שביל שלא הבחנתי בו קודם. אוקיי, תודה תודה, הסתובבתי וירדתי על המחלף נגד כיוון התנועה עד הגשר, מצאתי דרך לרדת מתחתיו, ותוך בירבור קל מצאתי את השביל.

ברגע זה הכל השתנה. הגשם פסק, השמיים התבהרו חלקית והותירו מזג אוויר אידאלי לרכיבה, והייתי על דרך עפר טובה בתוך יער ולגדת נחל, רק אני והציפורים, עם שלטים והסברים ל 35 המיילים הבאים עד לב פיצברג!
אוקיי, אכלתי לא מעט בוץ בדרך וגם כמה מטחי גשם, אבל הי, בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל להקריב קורבנות? לא ככה?

כשהגעתי לפרוורי פיצברג שוב החלו הקשיים. מסתבר שאזור המוטלים נמצא מעבר לשורה של גבעות תלולות, וטיפסתי בחריקת שיניים 5 מייל על כבישים סואנים עד שמצאתי מוטל. ומייד כשנכנסתי לחדר החל גשם זלעפות. בכל זאת מזל!

השביל לפיצברג

מפת השביל, מימין אוהיו, באמצע ווסט ווירג'יניה, משמאל פנסילבניה

הנה תמונה שאני חייב מאתמול

לא שמים עלי

אני על דרך עפר אז אין שלט, אבל כאן בדיוק הגבול ואני חוצה לפנסילבניה

אוהיו ריבר

היום אלוהי המסלולים העניק לי 15 מייל של שביל אופניים ייעודי ממש על גדת הנהר, ואפילו - לא תאמינו - רוח גב קלה! וכמה אני נהניתי! בדרך הוא גם זימן לי שוק אוכל קטן לייד המעגן, עם להקה ששרה רוקנרולים ישנים ודוכני אוכל סיני, תאילנדי, הודי, בורמזי, וגם איטלקי וצרפתי.
היו ספינות במעגן, אבל לא, אף אחת לא מפליגה לכיוון שלי או בכלל.

עברתי גם באזורי תעשייה כבדה לגדות הנהר, עם זיהום אוויר כמו במפרץ חיפה. ואגב, מהרגע שעברתי את הנהר, אני בווסט וירג'יניה. אין תמונה כי לא ראיתי שלט, אולי בגלל שהייתי עסוק בצילום הגשרים...

אבל למה להכביר מילים, ניתן הפעם לתמונות לדבר...

סרט אחר

עדיין על US40, כעת חוצה רכס גבעות תלולות. הדרך עכשיו שונה לגמרי, אני עובר המון ערים ועיירות, וזה אומר שאני לא צריך יותר למצוא חנות או מסעדה, הכל על הדרך. אבל נושא הלינה נהיה מסובך יותר. אחרי כמה נסיונות מרים עזבתי לגמרי את הקמפגראונדים ואת ה RV פארקים. עכשיו אלה אתרים מסחריים לגמרי והמחירים ממש לא הגיוניים. במקום אחד דרשו ממני 38$ לחלקת דשא להקים אוהל, במקום אחר לא פחות מ 47, כשבמוטל הסמוך קיבלתי חדר ב 45. גם סטייט פארקס ירדו מהפרק, כי בדרך כלל זה כרוך בסטיה של כמה מיילים טובים מהדרך שלי, וברובם אין אפשרות לקמפינג, רק דייג ושהייה יומית. הסיטי פארקס שהיו חביבים עלי במיוחד במערב עכשיו לא באים כלל בחשבון, כי השריף המקומי לא שמע על דבר כזה שבא לו מישהו ומבקש לישון בפארק העירוני, בשבילו מדובר בהומלס שאם הוא נטפס בלילה בפארק הוא נלקח למאסר. ובכלל, כל לילה יכול לרדת גשם בעונה הזו, ולא נעים במיוחד באוהל בגשם, וזה המון טרחה לייבש את האוהל בבוקר. ככה שבעצם נותרתי עם המוטלים.

אין שום בעיה למצוא מוטל, הם נמצאים בצידי הצמתים, לצד מחלפים גדולים, יחד עם מקדונלדס, בורגר קינג וטאקו בל. אינטרסטייט זו תעשייה שלמה ורוחשת. הדלק יותר זול ממים וכל מי שאין לו מה לעשות עם עצמו גר באוטו וטוחן אוטוסטראדות. עכשיו אני חלק מהקהילה ההזויה הזו, טוחן מיילים עד צאת הנשמה או עד רדת הלילה, מה שבא קודם, בולס איזה בורגר מגעיל, נכנס למוטל אקראי ונופל למיטה.

גם החברים שלי לדרך שונים עכשיו. לא עוד סייקליסטים מעניינים מכל מיני ארצות, או מלאכים מקומיים שמלינים אותם ודואגים למחסורם. עכשיו אלו הומלסים שגרים באוטו חבוט ונוהגים את עצמם לדעת. ויש גם הומלסים על אופניים. בימים האחרונים פגשתי שניים כאלה. אלה אפילו רכב אין להם. והם זזים מעיר לעיר בלי מטרה מוגדרת, מכסימום כיוון כללי, ישנים ביער שבצד הכביש תחת ניילון גדול בתור אוהל. אני מדבר איתם, מחליף איתם אינפורמציות, תוהה על קנקנם. כמו בטראנס אמריקה, גם אלה מתייחסים אלי בכבוד, בסקרנות. רוכב הומלס בשם דונלד שפגשתי שילשום, לא הסכים בשום אופן לספר לי איפה הוא מוצא מקומות לינה. איפה שאני ישן זה לא בשבילך, כך אמר לי. כשאתה רואה ריכוז של מוטלים בצומת גדולה, לך לצד השני של המחלף, שם יש מוטל בודד. הוא יותר זול, ותתווכח על המחיר. כך דונלד. גם בעלי המוטלים, המוכרים במזללות וכל אלה שאני בא איתם במגע מתייחסים יפה, מקדישים דקה להבין אותי, מחייכים.  כי כמו שבשבילי הם דמויות משונות מעולמות אחרים, גם אני בשבילם דמות הזוייה, דמות מסרט אחר.

דונלד - הומלס על אופניים

מבואות קולומבוס, אוהיו

US40

כבר כשבועיים שאני על הכביש הזה. כמו הכל באמריקה, זה כביש שאין לו סוף. בימים הראשונים ניסיתי לחמוק ממנו, גוגל מפות הציע לי אלף אלטרנטיבות, אבל מצאתי שהוא הכי טוב לי. הייתי אומר אפילו שזו בדיוק הדרך שלי. זוהי הדרך ההיסטורית שמחברת בין מזרח ומערב שבמקביל לה נבנתה האוטוסטראדה  I70, וכעת התנועה הכבדה שם, ועל US40 התנועה ממש דלילה, וברוב הדרך יש גם שוליים רחבים.

אבל העניין האמיתי שלי בכביש הזה הוא החיים הרוחשים סביבו. שלא כמו האוטוסטראדה הסטרילית והכבישים הצדדיים שהולכים דרך שדות ועוד שדות, US40, עובר דרך כל הערים והעיירות, והוא הרחוב הראשי של כולן. בערים הגדולות הוא הרחוב הראשי של העיר היישנה, הדאון-טאון, וסביבו גם אזורי תעשיה ומסחר בשולי הערים. לאורכו אני פוגש תחנות דלק ישנות מעידנים אחרים שעדיין פועלות, מסעדות משפחתיות שהן יותר טובות מיער מזללות הג'אנק פוד התעשייתי שארצות הברית התברכה בו, וגם בתי קפה מקומיים שתמיד רוחשים, וחנויות כלליות שתמצא בהן גם בורג גם עגבנייה.

כשהגעתי למבואות ספרינגפילד (זו הספרינגפילד השלישית שלי, הייתה לי כבר אחת במונטנה ואחת במיזורי), הגשם תקף שוב, אבל הפעם הייתי מוכן: מייד עם הטיפות הראשונות הכנסתי את הנעליים פנימה ועליתי על קפקפים, ודאגתי שהכל יהיה סגור ואטום. ואז פגשתי מוטל של הודים, וכששמעו מאיפה אני רוכב ולאן גבו ממני חצי מחיר. גיליתי שמאחורי המלון יש כניסייה גדולה ושמה כתוב שטכס יום א' יהיה בשמונה בבוקר, ומחר יום א', אז כשיצאתי מהמלון בבוקר נכנסתי לוורשיפ. אחרי כמה דקות השתעממתי ורכבתי הלאה. מה שמעניין אותי זה מטיף, כמו אלה שאני שומע ברדיו.

כעשרה מייל מחוץ לעיר פגשתי יריד של יום א', עם כל הדוכנים ומאות אנשים, והחלטתי שזאת ההפסקת בוקר שלי. ביליתי שם כשעה וחצי, מרותק לאטרקציה המרכזית של היריד - מכירה פומבית. מוכרים שם שטויות, בובת סמרטוטים מתפוררת (נמכרה ב 51$), סיר מפוייח (30$), משור יד ישן (75$) וכו'. הבנתי שההכנסות או חלק מהן הולך לצדקה, והקטע בכלל הוא ההצגה של הכרוז, שמצליח להגיד 30 מילים בשניה עם כל האינטונציה הדרמטית, והאנשים מוחאים לו כפיים.

עמדתי עם האופניים בתור לדוכן שמוכר פורק צ'ופס על האש ומאחור יש מעשנות ענקיות שצולות אותם, ואנשים התחילו להתעניין ולשאול אותי את השאלות הרגילות, וכשהגעתי לראש התור שוב זה קרה: בחרו לי את הצלע הכי יפה ונתנו לי אותה חינם, וגבו דולר רק על הלימונדה! "ווי ספורט יזרואיל" אמרו לי. זה לא יאומן, כל יום נותנים לי משהו! אני כבר לא יודע אם זה בגלל שאני חוצה את אמריקה, או שאני מישראל, או שחושבים שאין לי כסף... זו כנראה הדרך של האמריקאים להביע הערכה.

ועוד משהו: לאורך כל הדרך אני רואה המון שלטי תמיכה בטראמפ. מאות. כמעט בכל חצר, על גדרות, בשדות. שום שלט של קלינטון. אף לא אחד.

אני כעת במבואות קולומבוס, אוהיו, מזג האוויר טוב לרכיבה - בהיר ולא חם, מידי כמה ימים יש פרק גשם שנמשך יממה ונעלם. זה גשם חזק, ממש מבול שלש ארבע שעות ברציפות, אחרי זה ממשיך לטפטף כל הלילה. מחר אעשה סיור בקולומבוס, ואמשיך עוד קצת הלאה.

מעדן! וחינם

השטן המלאך והגשם

יצאתי מוקדם ותכננתי להגיע לאיזה קמפ לא ברור, אבל לא הייתי מודאג כי אם לא יסתדר שם יהיה לי מספיק זמן למצוא אלטרנטיבה. מה שלא תכננתי זה שבאמצע הדרך התחיל פתאום גשם רצחני. זה היה כ 15 מייל לפני העיירה קיימבריג' סיטי, ולא היה שום מחסה באופק. החלטתי לשנות תוכניות, זה לא יום לקמפינג, ולהמשיך לקיימבריג' שם גוגל סימן לי מלון. הגשם היה כל כך חזק שלא רואים ממטר, וממש חששתי לנסוע בכביש. ירדתי לדרך עפר מקבילה, אבל מהר מאוד חזרתי לכביש בגלל הבוץ. לאחר שעתיים בגשם הגעתי לבסוף לעיר כולי רטוב עד הבפנים של הנעליים. לא מלון ולא נעליים.

העיר הבאה שיש סיכוי שיש בה מוטל מרוחקת עשרים מייל (שזה 32 ק"מ להזכירכם), ועוד מעט ירד החושך, והגשם לא חולם להפסיק... ראיתי שלט "סיטי פארק" אמרתי אולי אמצא שם סככה ואחנה שם. נסעתי לראות את הפארק לפני שאני מחפש את השריף לבקש את אישורו, הכל בגשם שוטף, והינה בפארק חונה ניידת משטרה ובתוכה איש ללא מדים. בהנחה שזה השריף, הקשתי על החלון ושאלתי אותו אם אוכל לחנות כאן. תצטרך לבדוק עם המשטרה, הייתה התשובה. הוא הואיל לתת לי את המספר.

ענתה לי בחורה, אמרה 'רק רגע' ושמעתי אותה מדברת עם הבוס שלה, ובאותו הזמן הבחור מהניידת סגר את החלון וענה לטלפון. לא, היא אמרה לי, אסור לחנות כאן. מה את מציעה לי לעשות? שאלתי, תסתכלי בחלון, רואה את הגשם? אני על אופניים בחוץ ואין לי לאן ללכת. 'תמתין'. שוב הבחור מהניידת ליידי ענה לטלפון ונענועי הראש שלו נראו נוקשים ותקיפים. הבחורה בטלפון הודיעה לי כי היא יכולה להזמין לי מונית. אם אשאר בפארק יעצרו אותי. תגידי לו שהוא יכול לעצור אותי כבר עכשיו, הוא רק צריך לצאת מהניידת אל הגשם בשביל זה... זה מה שלא אמרתי לה. במקום זה דפקתי על חלון הניידת, אמרתי 'תודה, אתם נהדרים' ונסעתי.

עוד שמונה מייל בגשם שבהם האור האחורי שלי הפסיק לעבוד ושמתי את הפנס הקדמי מאחור כי חשבתי שזה יותר חשוב, וכבר נהיה לגמרי חושך ונאלצתי לרכוב בלי המשקפיים כדי להצליח לא ליפול לאיזה בור. ראיתי חנות משקאות פתוחה, שאלתי איפה יש כאן מלון. האיש אמר בקצה השני של העיירה נדמה לי שיש משהו. הוא הוציא בקבוקון וויסקי, 'קח, זה יעזור קצת'. כנראה שנראתי באמת אומלל. בקצה השני אכן מצאתי מוטל שהמשרד שלו סגור ומסוגר ועל הדלת כתוב "מצטערים, לא משכירים חדרים ללילה"

השעה הייתה עשר בלילה, הגשם הצליף בעוצמה, עכשיו באמת הייתי אבוד. עמדתי שם איזה רבע שעה מתחת לגגון הקטן, ואז נפתחה הדלת והציצה אישה 'אני כל כך מצטערת, אבל אנחנו לגמרי מלאים' והושיטה לי כוס קפה. יצא בעלה התבונן בי ואמר 'אני אעזור לך. כמה אתה יכול לשלם?' אמרתי 50. אמר 'יש לי חדר שהמזגן שלו מקולקל, תן לי עשרים'.
ואז הוא גילה שאני מישראל, ומפלס ההתלהבות גבר לשמיים. האישה רצה והכינה מגבות ושמפו והאיש לחץ את ידי חמש פעמים ואמר 'אני לואיס, ואתה הישראלי הראשון שפגשתי, לא יעלה בדעתי להשאיר אותך בגשם אתה הגיבור שלי! אמרתי לו אתם אנשים נפלאים כאן, באמריקה, אתה המלאך שלי!

לא סיפרתי לו על השריף מהעיירה הסמוכה כי למה לקלקל שמחות?

קמתי בבוקר בעצלתיים, הצלחתי לייבש את הכל פחות או יותר מלבד הנעליים, כך שהיום רכבתי כל הדרך, כ 40 מייל, עם קפקפים. בשלב כלשהו חציתי לאוהיו, ועוד מדינה נוספה לרזומה. אני מתקדם לכיוון מזרח כשהציר המרכזי שלי הוא כביש US40, שהוא הכביש ההסטורי ש"סביבו נבנתה האומה". העיירות עשירות יותר, עם בתי מידות, חנויות נוצצות, ומבני ציבור גדולים ומרשימים, וגם צפופות יותר, אבל בין לבין עדיין מציצים בתים ישנים, עלובים ומטים לנפול. ניכר שזו ארץ וותיקה ומבוססת יותר.

אני כעת במוטל סמוך לעיר דייטון, אוהיו, מרגיש מצויין ונחוש, ונותרו לי עוד כ 770 מייל עד לגראונד זירו...

עוד מדינה לרזומה

לואיס החמוד

הגלויה שהוא רץ להביא כשנתתי לו את הכרטיס שלי

מצטערים, נגמרו לנו השמות

עושים חשמל

אינדיאנה - ג'ו

נכנסתי לעיר אינדיאנפוליס בשעת בוקר במטרה לשוטט כמה שעות ולהתרשם. על פי המפה הגעתי לשביל יפהפה על גדת הנהר, וברקע הסתמנו גורדי השחקים של הדאון-טאון, וכבר ידעתי שאני אוהב את העיר הזו. אולי אלה הפרופורציות, אולי ההרמוניה שבין המגדלים, משהו הרגיש לי מושך. דיוושתי ספונטנית לאן שהכידון לוקח, ובפינת רחובות, כשהיססתי לאן לפנות, עצר מולי איש על אופניים עם חיוך גדול ואמר "אתה מחפש אותי. שמי ג'ו, נעים להכיר" "יופי", אמרתי, "טוב שמצאתי אותך! שמי קובי, שם קצת משונה כי אני מישראל, נעים מאוד! אבל תזכיר לי, למה חיפשתי אותך?"
"כי אני במקרה מדריך סיורי אופניים בעיר, והיום אני בחופש ככה שיש לי זמן, אז נבלה שעתיים ביחד. אחרי!"

זה נמשך לפחות ארבע שעות. ג'ו הוביל, סימן, אותת וציפצף, פירט והסביר. נסענו במסלול "תרבות" סביב הדאון טאון, שג'ו - שהיה מעורב בפליטיקה המקומית והוא פנסיונר של העירייה - היה מיוזמיו. ראינו מוזיאונים ומבנים מונומנטליים עם אדריכלות יפהפיה, אובליסק מרשים שהכיכר סביבו היא אחת היפות שראיתי, ראינו תעלה עתיקה שנחפרה מפני שהנהר רדוד מידי למעבר ספינות, אנדרטה לזכר 9/11, שדרה שמוקדשת לגדולי האנושות כגון: איינשטיין, האחים רייט, תומס אדיסון וכאלה. התרשמתי במיוחד מסיפריית האוניברסיטה שבנויה הפוך - הפנים בחוץ והחוץ בפנים וכל העיר יכולה לראות את הסטודנטים מתרוצצים בין המדפים. והכל בטעם ובהרמוניה אדריכלית, כאילו אדריכל אחד תכנן את העיר כולה ביד אמן.

מתישהו הגענו למרכז אופניים של YMCA, שכולל חניון לאופניים חנות וסדנה (יקר. לא קניתי כלום), מסעדה צמחונית (סוף סוף סלט לעניין!), ומקלחות. ג'ו הכיר לי את מנהלת המקום, פטרישיה, חמודה ביותר, שסדרה לנו שלא נשלם במסעדה. היינו גם בשוק האיכרים שם קניתי גבינות בדוכן של יהודים, והכרתי את מנהלת המקום, סוזאנה, שעשתה לנו סיור בין הדוכנים והעניקה לנו סלסילת דובדבנים.

כשנפרדתי מג'ו, התיישבתי באחת הכיכרות לנשום עוד קצת את העיר הנעימה הזו לפני שאני זז מזרחה לחפש לי קמפ.
באמת, כיף של עיר!

כבר רואים שהעיר שווה

ג'ו

בית המשפט

אחד המוזיאונים היפים

רחוב בעיר

בשוק

התעלה

מרכז האופניים

דוכן של יהודים

כשפרקו את האיצטדיון הישן פיזרו את המושבים בכל רחבי העיר, לרווחת העוברים ושבים