זה היה כמה חודשים לפני הגיוס. חבר שלי דני סגדן ואני נסענו באוטובוס לחנות "בית התקליט" בתל אביב, בתקווה שהתקליט שהזמנו לפני חודש הגיע. שמענו על התקליט, כמו על הרבה תקליטים אחרים, ברדיו רמאלה, כי בארץ לא שידרו את התועבה הזו ולא הביאו אותו, כי הוא עלול היה "לקלקל את הנוער", (ובכן, מורים ומנהלים יקרים, אותי הוא קלקל, עד העצם קלקל, ולכל החיים) ולכן היינו צריכים להזמין אותו, שהאיש ה"מקולקל" מבית התקליט יסע ללנדון, ויבריח במזוודה שלו כמה תקליטים ללקוחות מועודפים.
לקראת בואו של התקליט עשינו הכנות נרחבות ביותר: דני רכש מבן דודו פטיפון "טורנס" משובח יד שניה, אני בניתי קיט של מגבר סטריאו 2X15 של אס. גי. אלקטרוניקה להרכבה עצמית, ואת הרמקולים בנינו בנגריה של אבי, עם צמר סלעים והכל. (את הכל למדנו מחוברות "האלקטרונאי הצעיר" שבן דודו של דני היה מנוי אליהן), ובאותו ערב, לאחר מאבק של שעות בחיבורים ובכבלים, הורדנו בעדינות של מנתח מוח את המחט על התקליט החדש, והחדר נמלא קסם…
עד הצבא שמענו את סרג'נט פפר אלפי פעמים עד שהתקליט היה כל כך שרוט, שנאלצנו לרכוש עותק חדש. דני התעמק בפשר הטקסטים (הוא היה טוב באנגלית) ואני בצלילים, בסאונד, בעומקים הבלתי נתפסים של ההפקה. שמעתי באובססיה מאות פעמים קטע של 10 שניות, בניסיון להבין איך זה עשוי, מה בדיוק שומעים, איך מפיקים סאונד כזה. זה משך אותי בטירוף.
אחרי הצבא כבר היה לי טייפ 4 ערוצים מאולתר ומיקסר שבניתי בעצמי, וכמה שנים מאוחר יותר הפכתי לטכנאי הקלטות, ודי מהר טיפסתי עד לצמרת סצינת האולפנים התל-אביבית ועבדתי עם טובי המוזיקאים. גרוניך הגדיר אותי פעם "מוזיקאי שהכלי שלו זה אולפן הקלטות". לימים הקמתי אולפן משלי, וכל פרנסתי, כל רכושי, כל אישיותי והערך העצמי שלי באו לי ממנו.
אני תופס את עצמי אדם ריאליסט, כמעט ציני, לא נתפס בקלות לרגשות או נוסטלגיה. והנה מצאתי את עצמי מתרוצץ כמו פסיכי סביב שלט רחוב רגיל לגמרי, שהוא אפילו לא השלט המקורי אלא רק רפליקה (כי המקורי ואלפי רפליקות אחריו נגנבו ע"י מעריצים), מנסה להציב את הסמרטפון, מדייק את הפריים, רץ ושב, וחוזר חלילה, עד שבא אוטובוס מלא תיירים (כולם, אגב, מאותה שכבת גיל כמוני) והתרוצצות המונית סביב השלט החלה, עם התרגשויות, ודמעות, ואפילו דחיפות וצרחות. אני עליתי על האופניים והמשכתי לתחנה הבאה - למצוא קבר בכנסייה נידחת, כמו איזה ילדה.
זה היה יום קר וגשום עם רוחות עזות, והייתי אחרי לילה ללא שינה בגסט האוס עלוב שבעלובים, הרחק בקצה העיר בשכונה מדכדכת של מהגרים, עם מיטה חורקת ומזרון מעוך, ורצפת עץ שבורה שמה שמחזיק אותה זה שכבות של לינולאום דביק מיושן, וברז שכשפותחים אותו כל הצנרת בבניין מתחילה לשהק ולרטוט במשך רבע שעה עד השמים מתחילים לטפטף. בסופו של היום הזה, אחרי לא פחות מ 48 ק"מ של רכיבה בגשם ובקור בין כל אתרי הביטלמניה (ואני יכול לחשוב על עצמי מה שאני רוצה, אבל הינה ראינו שאני נגוע קשה במחלה הזו עוד מילדות) הגעתי נוטף ורועד לרציף אלברט בנמל של ליברפול, למוזיאון "דה ביטלס סטורי", וקניתי כרטיס בעיקר כדי להתייבש ולהתחמם קצת בפנים.
אל תתרשמו מהחזיתות, זה שיכוני פועלים ישנים ורקובים מבפנים, שגרים בהם מהגרים מכל הצבעים והצורות, סינים, הודים, היספנים וטורקים. הרבה טורקים.
רואים שאני רועד?
על המוזיאון הזה אני ממליץ בכל פה. אתה מקבל מכשיר עם אוזניות משובחות, מסייר בין שחזורים של מקומות, במות, כלי נגינה, אולפנים ומכשירי הקלטה עתיקים שאני, אני מכולם מכיר ויודע מצוין להפעיל אותם. באוזניות אתה שומע את אחותו של לנון שמספרת לך את הסיפור, בהשתתפות פול מקרטני, רינגו סטאר, ג'ורג' מרטין ועוד, החל מהרגע שבו ג'ון בן ה 17 שמע את פול בן ה 15 מנגן, והחליט לצרף אותו ללהקה שלו, ועד לרגע שלנון נרצח, והכל בסאונד מעולה ובהפקה משבחת ומרתקת כיאה וכיאות. זה ערך כשעתיים, שבהם קראתי כל פתק וכרזה, נעצתי עיניים בגיטרה של הריסון ובפסנתר של לנון, חזרתי לאחור כמה פעמים כדי לשמוע ולראות קטעים מסוימים שוב, והתאפקתי בכל כוחי לא לפתוח את הפה אפילו לשניה, שלא יפרצו לי הרגשות, או הדמעות, או לא יודע מה. מסביבי ראיתי בחורה יפנית שפניה נוהרות, וגברת מבוגרת בוכה בלי מעצורים, ושני בחורים צעירים שפשוט נגנבים לגמרי וחוזרים שוב ושוב לקטע של הלבבות הבודדים, בדיוק כמו דני ואני לפני חמישים שנה…
זו הבמה במועדון "כזבה" שבה בראיין אפשטיין גילה אותם
אז אפשר להגיד שהסיפור הזה שינה את חיי, יותר נכון נתן לי כיוון, והשראה ושאיפה.
הגיטרות של הריסון
הפסנתר החשמלי של ג'ון לנון
ואיך ליברפול העיר אתם שואלים? לא כל כך יודע. לא התעניינתי. עיר אלגנטית, מצוחצחת, ענקית ויקרה להחריד. יש לה גם כמה מבנים מונומנטליים, חלקם מתהדרים בעתיקותם, חלקם מודרניסטים ואדריכליסטים, אבל כל עיר אירופאית בינונית לוקחת אותה בכיס הקטן בהיבט הזה. ויש בה מאות, אם לא אלפי בתי קפה ופאבים עם שמות כמו "הלבבות הבודדים" "סטרוברי פילד רוק קפה" "מקנזי קורנר" "דה גרייט פור" וכו'. בקיצור, ביטלמניה אחת ענקית.
ליברפול
כשיצאתי מהמוזיאון, שוב בלי מקום לינה, שוב בשעה מאוחרת, שוב תשוש מיום מפרך, ובעודי שואל את עצמי איך אני עכשיו רוכב קילומטרים בגשם, לאיזה חור עלוב במחיר מופקע בסוף העיר, חלפו לידי שני תרמילאים ושמעתי אותם מזכירים "הוסטל". עצרתי אותם ושאלתי על מה מדובר, אמרו בוא, זה פה חמש דקות. הלכנו. מבנה יפה, חדיש, מתוקתק. הבחורה המקסימה בקבלה אמרה לי תכניס את האופניים לחדר האופניים שלנו, ובוא להירשם. האם אני חולם? קיבלתי מיטה רחבה נוחה וצחה כשלג בחדר מעונות משותף, עם ארונית צמודה שכרטיס מגנטי אישי פותח אותה, ומסוף אישי ובו שני תקעי USB, התקן לטעינה אלחוטית, מעמד מתכוונן לסמארטפון ומגירה תחתית לנעליים. וכל זה ברבע המחיר מהזוועה של אתמול.
מיקרי? פילאי? תחליטו אתם, אני כבר גמור.
