מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שישי, 2 בפברואר 2018

אנגקור

מי מנצח, עץ או אבן?

בבאר של הגסט האוס מצאתי את דייגו. כלומר ראיתי בחור אבוד נכנס בצעד מהסס, וגרמתי לו למצוא אותי. היה ערב, כבר סיימתי את כל הסידורים - כביסה, כסף, טיפול באופניים ובירור ראשוני לגבי טוק טוק למחר. לא דיברנו הרבה, כי דייגו מתקשה באנגלית ואני בספרדית, אבל שתינו בירה ועוד בירה והעניינים התחילו להסתדר.


הגעתי לסיאם ריפ אתמול בשעה מאוחרת, אחרי 85 קילומטרים מתישים בלי שיש לי מושג לאן בדיוק אני מכוון. לכן כמה קילומטרים לפני העיר עצרתי באיזה דוכן, פתחתי בוקינג דוט קום והזמנתי חדר בגסט האוס הראשון שעלה לי. עוד תחנה בשביל החומוס מסתבר, עם תפריט ישראלי בעברית ובו ארוחת בוקר ישראלית, שקשוקה, חצי זיווה עם ביצה ורסק, וחומוס. לכן כל כך שמחתי לדוג את דייגו. יצאנו אל הרחוב ובחרנו לנו נהג טוק טוק על פי צבע החולצה שלו, וסגרנו איתו מחיר ושעה למחר.

בשעה היעודה בבוקר הנהג שלנו לא הגיע, אבל שלח במקומו את אחיו, שהתגלה כבחור משעשע ועליז. התאים לנו! החלטנו לקחת את הסיבוב הארוך למקדשים המרוחקים יותר, במחשבה שאת הקרובים נעשה מחר על אופניים.


דייגו ואני

על אף שקראתי המון חומר, ראיתי אינספור תמונות, וחברים שהיו כאן לפני הפציצו אותי בטיפים, עדיין נדהמתי ממה שאני רואה. גם דייגו, שהוא מהנדס מארגנטינה, השתגע לגמרי. רק בשביל להבין: מדובר על קומפלקס בגודל קילומטר על קילומטר (שזה אלף דונם, כן?), מוקף תעלת מים ברוחב כשבעים מטר (!) וחומה עם שערים, כשבפנים זהו מבוך גאומטרי עצום ואיסופי של אכסדרות, כוכים ומגדלים. אין אולמות או חדרים. זה בנוי אבן מונחת על אבן, אין מלט או טיט שמדביק את זה, רק הגרביטציה. כל זה מכונה "מקדש" (לדעתי זה ארמון, נגיע לזה), ויש כשבעים (!) כאלה פזורים בג'ונגל, חלקם קטנים יותר, חלקם גדולים בהרבה (!) מסת התיירים מתרכזת בעשרה הקרובים ביותר לעיר. אנגקור וואט, המפורסם שבהם, הוא לא הכי גדול וגם לא הכי יפה - הוא הכי קרוב לעיר, והכי שמור ומשוחזר.


שיחק מזלנו ומזג האוויר היה מוצלח, והיו יחסית מעט תיירים. דייגו ואני פשוט לא ידענו את נפשנו. צילמנו וצילמנו, אבל אי אפשר לתפוס את הדבר הזה בלי ציוד מקצועי, זה פשוט גדול מידי. בשלב מסוים התחלנו לשאול שאלות מהסוג שאתה שואל את עצמך מול הפירמידות: איך בנו כזה דבר? מאיפה ואיך הביאו את האבנים? לדייגו היו שאלות יותר נוקבות: איך האדריכל שרטט את זה בלי אוטוקאד? בלי מכון העתקות שמש? אני, כהרגלי חשבתי על עשרות או מאות אלפי הפועלים: איך אספו אותם? איך נגשו בהם? כמה שילמו להם ומאיפה הכסף??

לסון, הנהג שלנו, לא היו תשובות. הוא רק ידע לדקלם את מה שכל המדריכים מדקלמים: זה נבנה במאה הזו וזו ע"י המלך הזה והזה לכבוד הבודהה העומד (יש גם בודהה יושב ובודהה שוכב, דברים אחרים לגמרי!). אגב, גם ווישנו ושיווה מוזכרים. לדעתי יש בין שלושתם בלבול גמור. אין למשל שום הבדל בין פסל בודהה לפסל ווישנו. בדקתי טוב. הם נראים שטנץ אותו דבר.


ואיך, פאק, איך כל השבעים מקדשים הענקיים האלה התחבאו להם בתוך הג'ונגל מאות שנים, ולאף אחד לא היה מושג? ובכל הזמן הזה הרי מיליוני אנשים גרו באותו הג'ונגל וקראו להם קמבודים או קמרים או סיאמים. אז מה, הם לא ראו? או שהם לא חשבו שזה משהו מיוחד ואין מה לספר? בשלב מסוים סון הציע לנו לקנות ספר עם כל ההסברים שהילדים מנסים למכור לתיירים. דייגו עלעל לרגע בספר מאחד הילדים, החזיר אותו ואמר: עזוב קובי, למה לנו לקלקל את השאלות היפות שלנו עם התשובות המטופשות של הספר. בוא נישאר ככה! סון נפל מצחוק ולא הצליח להירגע ולהתניע את הטוק טוק רבע שעה. בסוף אמר לי אתה רואה קובי, לא כל התיירים טיפשים!


שליטים, כשהם נעשים כל-יכולים, הם בונים מונומנטים אדירים, בלתי נתפשים בהיקפם וברהבתנותם כדי להפגין את עושרם ויכולתם, וכדי לגמד ולהטיל מורא בפשוטי העם. לפעמים זה שער ניצחון, לעתים זה ארמון או קבר, ולפעמים המלך בונה מקדש לאל. המלך לא בונה את המקדש כי הוא דתי אדוק, אלא כדי לגרום להמונים להיות דתיים אדוקים, כי הרבה יותר קל לשלוט בהמון באמצעות הדת, מאשר באיומי חרב, שאז מוצא פיו של המלך הוא הוא דברי אלוהים חיים. לכן שליטים עוסקים בהדתה. כששליט בונה לבודהה מקדש, הוא מעלה את עצמו למדרגת אל ובונה ארמון לעצמו. בודהה או ווישנו זה רק שם המותג.


למחרת, אחרי שנפרדתי מדייגו והלכתי לחפש מקדשים יותר נידחים על האופניים שלי, הגעתי למקדש תא-פרום, שהדהים אותי טוטל, כי ראיתי בעיניים, אותנטי עד העצם, איך יער אוכל מקדש, מפרק אותו ובולע אותו. כי עץ הוא דבר חי ששולח שורשים, ויש לו זמן ואורך רוח. ואבן היא דומם, ויכולה רק להתפורר עם הזמן.
עץ מנצח אבן.


יום שני, 29 בינואר 2018

עוד יום בדרך למקונג


עמוק לתוך אחר הצהריים, ושוב זה קורה לי: בבת אחת אני מתמלא דאגות. אין לי מושג איפה אלון בלילה, הסביבה לא מאפשרת סתם לזרוק אוהל איפשהו כי מחוץ לכביש זה שדות חרושים חצי מוצפים עד לקצה האופק, והשבילים שביניהם בוציים ולא ברורים. ושום מלון מפנק לא נראה בקרוב. אוקי נעזוב מפנק, שיהיה אכסניית פשפשים נו. גוגל מפות שקרן גדול, הוא עובד על אינטרסים. הוא מסמן לי מלון 22 ק"מ ממני כי המלון הזה שילם לו. בשבילו זה "18 דקות ממך". זובי! (סליחה). בוקינג ואגודה אני בכלל לא מנסה. אלה עובדים בלהקפיץ לך מחירים.


זו אשמתי, אני יודע. לפני כ 15 קמ חלפתי בעיר גדולה, היו שם רכז של מלונות, ואני רואה דבר כזה ובורח כי שם התיירים. תיקראו לי אידיוט, תיקראו לי דפוק. אז עכשיו אני אוכל את הדייסה שלי. אין לי כוח לדווש עוד מטר, יש לי בקושי עוד שעה של אור, וכלבים משוטטים מתחילים להריח אותי. אוקי, זה הזמן לעצור, לפתוח מפה ולהצטייד בסבלנות. מפה זה OSM, אופן סייקל מפ. להגדיל זום ולחפש בשיטתיות. זה אמור להיות אייקון כחול זעיר בצורת מיטה. 6.5 קמ קדימה יש כפר קטן. בסמטאות הכפר, 300 מטר הרחק מהכביש יש אחד. אני בודק ומוודא - הוא שם. זה קצת מוזר, מה מלון מחפש בסמטאות כפר נידח? אבל זה מה יש, ואם אזדרז אגיע לפני החושך… יללה מדוושים!


סמטאות הכפר זה שבילי עפר מלאי בורות ומהמורות. מסביב בתים דלים, תרנגולות מתרוצצות, כלבים נובחים. אני מגיע בדיוק לנקודה שמסומנת במפה. כלום ושום דבר. שני גברים מנסים לתקן טנדר, הוטל? אני שואל. לא מבינים. גסט האוס? לא מבינים. עושה סימן של 'לישון' - מיד שניהם קופצים ומסמנים לי 'שמאלה מאחורי הפינה'. ואכן, גסט האוס עומד לו שם ומחכה לי! אין לתאר את השמחה שאוחזת בי - ניצלתי! לא, אין מזגן, אבל יש שני ווינטלטורים, ומים עלינו, ואנחנו שומרים על האופניים. שמונה דולר. הכל מתרחש בפנטומימה כי אף אחד מאיתנו לא מבין מילה של השני. אבל האיש מקסים ורק רוצה לעשות טוב, ואני מחייך עד שכואבות לי הלחיים.


ותישמעו לי: אם אי פעם מי מכם ירצה לשוטט מחוץ למסלולי התיירים ולראות את העולם עצמו - איפה שהאנשים מקסימים כי הם מקסימים, ולא כי הם רוצים להרוויח עליך - הוא חייב להצטייד במפות OSM באוף ליין, יש להורדה לכל העולם כמעט, ובאפליקציה מתאימה. אין על המפות האלה. מה שקראתם עכשיו קרה לי עשרות ומאות פעמים, ואף פעם המפה לא שיקרה! (קרה שהגעתי לפי המפה לקמפינג שנסגר, אבל מידע כזה אף פעם לא יכול להיות עדכני במאה אחוז) תתעניינו, תלמדו. יש מומחים שיכולים לעזור בצעדים ראשונים, אבל אתם חייבים לשלוט בזה לבד, איפה שאין מומחים ואין אינטרנט, ובקושי יש שארית של סוללה.


אבל רגע, נעשה סדר:
אני מדלג לכם פה על יומיים איומים ונוראים, וכל זה מתרחש כבר בקמבודיה, באמצע בדרך בין מעבר הגבול וסיאם ריפ. ביומיים האלה חטפתי התקפת אסטמה נוראית, אחת הקשות שהיו לי. לא היה לי אוויר אפילו כדי להניף רגל לעלות על האופניים. כבר חשבתי להזמין הליקופטר. ובכל זאת התגלגלתי איך שהוא, כשאני עוצר להתנשף כל מאה מטר, למזלי הארץ היא שטוחה לגמרי - מד הגובה מראה בין 5 ל 34 מטר מעל פני הים כל הדרך מבנקוק ועד כאן. באחד הגסטהאוסים בעלת הבית שמעה את השיעול שלי והביאה לי קערה עם תה רותח והורתה לי לשאוף את האדים. זה עזר יותר מהמשאפים שלי. זה משהו בריח דומה לשמן אקליפטוס ופלפל שחור, וגורם לי להשתעל ולהתעטש. מאז המצב משתפר בהדרגה, ועכשיו אני כמעט נורמלי. נדמה לי ההומור העצמי חוזר לי, וזה סימן.

מול חלוני רפת. יש שם פרה, שני חזירים, הודו וכמה תרנגולות. בלילה, כשאני כבר כמעט נרדם, ריח שריפה עולה באפי. מהחלון אני מבחין שבתוך הרפת דולקת אש גדולה. האינסטינקט שלי הוא לקרוא מהר לבעל הבית, אבל אני שם לב שהחיות לא מבוהלות ולא בורחות. עכשיו אני רואה שיש שם נער, והוא מערים קש ומלבה את האש, ועשן סמיך מצטבר מתחת לגג הרפת. הנער לא נראה פירומן, הוא עובד. רציתי לשאול לפשר העניין, אבל נראה לי מסובך בלי שפה. אני נאלץ להישאר עם השערותיי: אולי זה נועד להחניק את הפרעושים? להבריח את החרקים? לגרש את השדים?

לפניי מחר כשמונים קילומטר עד סיאם ריפ, שם אעשה הפסקה של יומיים שלושה לסיור במקדשים ולמנוחה, ואז גם אחליט לגבי המשך הדרך. האופניים מצוינים, מתגלגלים נהדר, נוחים כמו כורסת מנהלים, שום תקלה. כנראה האופניים הכי טובים שהיו לי עד היום! (זה "קונה רוב", ושוב תודה לחבר'ה מאופני סלאלום)


מתחיל להיות מעניין, הישארו איתי!

יום שבת, 27 בינואר 2018

בשדות תאילנד

זה לקח לי כמעט יום שלם לצאת מבנגקוק. שעות ארוכות דיוושתי ברחובות צפופים, כשאני מתקדם בעיקר ברחובות הראשיים הסואנים, כי הרחובות הצדדיים היו דחוסים כל כך בדוכנים, סחורות, אנשים וטוסטוסים, שהכידון שלי היה לעתים קרובות רחב מכדי לעבור. נדמה לי שרק אחרי כארבעים קילומטר מצאתי את עצמי בין שדות סוף סוף, אבל ענן הערפיח לא הפסיק. קניתי חבילת מסכות אף, אבל לא הצלחתי להשתמש בהן, גם ככה אני בקושי נושם.

לקראת סוף היום שמתי לב שלא צילמתי כלום. הארץ כל כך שטוחה שאין שום נוף ששווה צילום. מסביב אלה שדות אורז מוצפים, פה ושם שדה זרוע פועלים עד קצה האופק. בשלב מסוים סטיתי לכביש צדדי שהולך בכיוון הנכון, וזה היה צעד נכון מאוד, כי נכנסתי לסביבה כפרית מקסימה, ובמקום לחפש נופים התחלתי לשים לב לפרטים. לאנשים. על אף שהם משתמשים בטוסטוסים ובכלים בני חמישים ויותר והבתים פשוטים מאוד, הם לא נראים עניים, או פרימיטיביים, בכלל לא. מין תמהיל שכזה...

התאילנדים, גם אם לא הייתי קורא להם 'יפים', הם אסטטיים מאוד בעיניי. הם קטנים וקומפקטיים, וקומוניקטיביים מאוד בשפת הגוף שלהם. לנשים יש תבונת כפיים מדהימה, הגברים חזקים להפתיע ביחס לגודל שלהם. הם זריזים ועמלנים, ויחד עם זאת קצת שבוזים וטהבנים - איך לומר זאת. הזקנים יפים כמו ציור ויש להם חיוך גדול ומלא אור. כך גם הילדים. כבר סיגלתי לעצמי את הקידה הקטנה הזו שלהם בכל מפגש, זה מקסים! זה מבטא כבוד פשוט וראשוני לזולת, מה שכל כך חסר אצלנו. השפה זו בעיה בשבילי. אפילו להגיד 'תודה' עוד לא הצלחתי ללמוד. בקיצור הבנתם. אני מחבב תאילנדים.

באמצע הדרך בין השדות מסעדה. מסעדה זה סככה גדולה בין העצים עם שולחנות וכיסאות, בקצה המרוחק אזור תחום עם מחיצה. שם המטבח. יש המון כאלה, כל כמה קילומטרים יש אחת. המקום עמוס בפועלים שמגיעים בטנדרים או על טוסטוסים. לטבחית שני עוזרים עמלנים שמתרוצצים כשדים בין הסועדים. אני ניגש, מהסס, מיד נדחף לי תפריט ליד, בתאילנדית כמובן, אני לא מבין כלום. אחד העוזרים מנסה להסביר לי בסבלנות. פתאום הטבחית הזקנה יוצאת אלי, לוקחת את ידי ומובילה אותי לתוך המטבח. האחיזה שלה עדינה ונעימה. היא מראה לי כמה קערות במקרר, עם סוגי רכיכות ותמנונים... איכשהו אני מזהה שרימפס ומצביע עליהם. היא עדיין לא עוזבת, ומוליכה אותי במהירות לצידנית עם קרח וערימת כוסות, ממלאה לי כוס ומוליכה אותי אל השולחן שסמוך לאופניים. כל זה במהירות הברק, יש לה המון סועדים על הראש.

כשנגשתי לשלם והיא ספרה לי עודף הייתי נבוך - אמרו לי שלא נהוג כאן טיפ אבל רציתי לצ'פר אותה בכל זאת - היא כמו קראה את מחשבותיי, שמה את הכסף בכפי וסגרה אותה. היה לה מגע ידיים עדין מאין כמוהו. כמו משי.

אחר כך הופיעו שדות עם קני סוף. קני סוף? למה מגדלים אותם? פתאום זה הבזיק לי, ירדתי מהאופניים שברתי אחד וטעמתי. קני סוכר! מה שנקרא אצלנו קיינה פעם, כשמכרו לילדים פרק בחמישה גרוש.

עצרתי כדי להשתין ונכנסתי קצת לתוך היער שלצד הדרך כדי לחפש לי עץ, וכמנהג הזכרים, אני בוהה קדימה בשעת מעשה. על הגזע שמולי יש חריטה מסודרת, גאומטרית, וקערית קטנה קשורה למטה. מיד אני יודע: אני משתין על עץ גומי! איך אני יודע את זה ולא ראיתי עץ גומי מימיי? אנציקלופדיה "תרבות" חברים,  זוכרים? מסתבר שהרבה תרבות היא הרביצה בי, האנציקלופדיה הזו אי אז בשנות השישים. אני זוכר בבירור את תמונת החריטה הזו!

אני עדיין חולה, משתעל ובקושי נושם. אני מתקדם לאט, מנסה לא ללחוץ כדי לא להגיע לקוצר נשימה. הערב יורד, אני עייף מאוד ואין לי שום מושג איפה אני מוצא מלון עכשיו. מנסה פשוט לשאול אנשים, אולי מישהו יודע או פשוט ילין אותי או משהו... עוצרת אישה על קטנוע. הוטל? 'אחרי' היא מסמנת. שתי דקות ומגיעים. אחלה מלון, הגברת היא בעלת הבית. ניסים עדיין קורים לי.

יום שני, 22 בינואר 2018

יללה לדרך...

מתישהו חטפתי שפעת. אולי זה מהטיסות, אולי מחילופי מזג האוויר הקיצוניים. לא ישנתי כל הלילה, ויש לי היום לפחות 75 קמ עד מקום הישוב הבא, עם איזה סט של רולינג הילס באמצע. שש בבוקר עכשיו, השחר טרם עלה, עוד לא פתחו את המסעדה, ואני כבר ארוז ומוכן. והאף נוטף. וחם ולח כבר עכשיו. נראה איך נסחוב את זה.
מצד אחד ממש לא מיציתי את בנגקוק, מצד שני, אין לי סבלנות, מת כבר לנוע. מקווה להקדיש לבנגקוק עוד ימיים שלושה בסיום לפני הטיסה.
ביקרתי אתמול בארמון המלך. למדתי שתאילנד כולה שייכת לו. הכל. האדמה, האנשים, אפילו התיירים. כרגיל הסתננתי לאיזו קבוצה ונדבקתי למדריך. המדריכים הכי מצחיקים הם היפנים. הכי דרמטיים הספרדים. הכי יבשושיים הגרמנים.
בהמשך נדבקתי לקבוצה ישראלית עם מדריך תאילנדי דובר עברית. למדתי ממנו שכשאתה משתופף לפני פסל בודהה, אסור להפנות אליו את בהונות הרגליים, וכשסיימת אתה נסוג לאחור כדי לא להפנות אליו את הגב.
אור ראשון. יורד לחפש לי כוס קפה. או תה. תהיו בעדי היום, מה כבר ביקשתי?





יום ראשון, 21 בינואר 2018

שביל החומוס

כשתאילנדית קטנה בפינת הרחוב אומרת לך בנגינה תאית אופיינית "סאלו, מה אמסה?" ואתה קולט (באיחור) שהיא אומרת "שלום, מה המצב?", שזה אומר שאתה מזוהה כישראלי מקילומטר, ושישראלים רבים מספור היו כאן לפניך.
בגל הקליטה השני אתה תופס שזה בכלל לא אישי, היא רק מנסה למכור לך פוט-מסז' או משהו, וישראלים זה אוצר טבע ומתת אל מבחינתה.
בקיצור, אם לסכם את התובנות, מה שהיא אומרת בעצם זה "וולקאם לשביל החומוס!"

יממת הטיסה הייתה קשה. יותר מידי זמן מטוס, יותר מידי זמן טרמינל, יותר מידי אוכל מטוסים. גם הרכיבה מהשדה לעיר היא תמיד מתישה, במיוחד כשבאמצע האוטוסטרדה הרב מסלולית גיליתי שאני רוכב נגד התנועה והמכוניות מזגזגות כדי לא להכנס בי, כי פה הרי נוסעים בצד שמאל, טמבל.

אבל עזבו, הגעתי לגסטהאוס נהדר, ישנתי טוב, קמתי בבוקר והכל שושנים!

מה יש להגיד על בנגקוק שלא אמרנו על כל מגה-סיטי אחרת? שהיא כמו כולן אבל נורא מיוחדת? את זה אפשר להגיד גם על איסטנבול, גם על ניו דלהי. כמו התאילנדים, שעדיין לא לגמרי עמדתי על טיבם, שהם נורא חמודים וחייכנים וקדים לך קידות, אבל איכשהו אתה מרגיש שהם מזייפים לך את זה - ככה גם המקדשים, הארמונות והפגודות של בנגקוק, זה כל כך מקושט ומוזהב, שזה נראה פייק. תפאורה.

במסעדה קטנה וצפופה שבה אכלתי, לפתע התחוללה מהומה מאחורי הדלפק. שתי התאילנדיות המגישות צרחו בבהלה וקפצו לאחור כאילו התהפכה להן הקלחת הרותחת. התברר שפיסלון הבודהה הקטן והמקושט לעייפה שעל המדף נפל. כלומר לא נפל על הריצפה אלא רק נפל על צידו. הבנות צרחו והתרוצצו וממש התקשו להרגע. דקות ארוכות לאחר האירוע כשניגשתי לשלם, ראיתי שהן עדיין חיוורות וממלמלות, וידיהן רועדות. אז אולי צבע הזהב שעל הפיסלון הוא פייק, אבל הבהלה והאמונה ממש ממש לא.

עליתי על סירת אוטובוס להפליג על הנהר והייתי כנראה כל כך מרותק למראות, שלא שמתי לב והערב ירד, ומצאתי את עצמי בחושך ברציף נידח בשכונת פחונים עלובה, רק אני ונזיר אחד ממושקף. עבר זמן ובאה סירה אחרת שהנזיר קפץ עליה, אז גם אני קפצתי. התברר שזו סירה שרק חוצה את הנהר לגדה שממול. מהנזיר הבנתי שהסירה שחוזרת העירה עוגנת רק ברציף שעזבנו, ושזה היה הסיבוב האחרון של הספינה החוצה. הנזיר רץ אל נהג הסירה שכבר התחיל לקפל ציוד, וזה רץ חזרה והניע את הסירה, כי הסירה האחרונה העירה עוברת בעוד חמש דקות, ולא עוצרת אם אין אף אחד על הרציף...

תפסתי אותה ממש ברגע האחרון. התוכנית שלי הייתה להפליג כל הדרך עד התחנה האחרונה בצד השני, אבל זה כבר יידחה למחר.




רחוב קוואסאן, תחנה חשובה על שביל החומוס

יום שלישי, 16 בינואר 2018

אל לב המאפליה



ההזיה

אני כידוע חובב מסעות. ולא רק מסעות פיזיים, גם מסע רוחני, או נפשי, הוא מסע שעשוי לעבור בדרך קשה, מלאה חתחתים ומהמורות, ולהגיע למחוזות מרוממי נפש. כשראיתי לראשונה את הסרט "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה, יותר משעשו עלי רושם עלילת הסרט והאמירה הפוליטית שלו, או אפילו הצילומים, המוזיקה והמשחק יוצאי הדופן, תפס אותי המסע ההזוי בספינת המשמר הקטנה, במעלה הנהר המסתורי והסוראליסטי, אל תוך הג'ונגל העבה, הפראי, וכל הסכנות שהוא צופן.



(מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו")


לפעמים אומרים לי שאני 'חי בסרט'. בדרך כלל אומרים את זה כדי לבטל איזו דעה או רעיון שהבעתי והשומעים לא מצאו שום נימוקים אחרים לבטל אותו. וזה מצליח להם, אני שומע את זה ומשתתק. אבל בתוכי אני רואה בזה מחמאה גדולה, כי אני שואף לחיות בסרט. זו שאיפת חיי. אני טוען שהחיים הם הסרט הפרטי שלי, שבו אני מגלם את הגיבור, זה שהכל קורה לו, שרגע הוא בעננים וברגע הבא באשפתות, שבסצנה אחת הוא מצליח מעל ומעבר, ובסצנה הבאה הוא כישלון מחפיר. כמו בחיים.

ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים, ותמיד בסצנות שבהן הסירה מטרטרת בעצלתיים במעלה הנהר, לא מודעת לסכנה האורבת בשוט הבא, אני פוזל לצידי המסך כדי לנסות להציץ אל עומק הג'ונגל הנושק לגדת הנהר, לגלות את הארמונות והמקדשים העתיקים הטמונים בו, ואת הפראים הלוטשים עיניים מן המסתור. פעם, חשבתי לעצמי, כשתהיה לי ספינה קטנה למסעותיי, אעשה בעצמי את המסע במעלה נהר המקונג ויובליו, כשאני הוא הבמאי והשחקן הראשי, אבל בחיים עצמם.



(מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו")


ואז בא החורף, והצטיידתי באופניים חדשים - "קונה רוב", אופני גראבל קלילים וחמודים (ותודה לחבר'ה מ"אופני סלאלום", איציק, רונן ופטריק, שנתנו את הנשמה ונענו בגבורה לכל שגעונותי), וחשבתי על מסע חורף קצר ולא רחוק מדי, כדי לנסות את האופניים, וכדי שלא נקפא עד הקיץ. אבל רק המחשבה על ה'לא רחוק מדי', כלומר אירופה הקפואה, עשתה לי צמרמורת. וזה היה הרגע שבו נהר המקונג צץ ועלה מן האוב, והזכיר לי שבדיוק עכשיו חמים ונעים אצלו, ואין מונסונים, ובקיצור מתי רואים אותך?


המסלול

טוב נו, אז התחלתי לעלעל בבלוגים ולשקוע במפות, והתחלתי להבין שלעשות את נהר המקונג כולו כמו שמתבקש, מהקרחונים בטיבט ועד הדלתה בוייטנאם, זה סיפור של לפחות חצי שנה, ואוקיינוסים של בוץ. ממש לא 'קצר ולא רחוק מידי'. אבל זה כבר נתפס לי. כפרים צפים ומקדשים שהג'ונגל בלע לא רצו לצאת לי מהראש. אז אולי אני אעשה גיחה קטנה, חשבתי, רק להריח את האזור, טיול הכנה קטן לפני החצי שנה עצמה. שוב שקעתי במפות, ויצאתי עם מסלול של כ- 1800 קילומטר שמתחיל בבנגקוק, חוצה את קמבודיה מזרחה עד המקונג ועושה את חלקו הדרומי של הנהר מגבול לאוס ועד פנום פן. החלק הצפוני יחכה לתורו. אמור לקחת לי כחמישה שבועות במתינות, עם זמן לפזול לצדדים, כמו שאני אוהב. מיד גל של התרגשות שטף אותי - זה נראה משהו בר ביצוע!



המסלול (כפוף כמובן לשינויים ספונטניים בשטח)


השיטוטים באינטרנט גילו לי שהאזור די פופולרי בקרב הטוררים. יש ברשת עשרות בלוגים של סייקליסטים שעשו את זה בווריאציות שונות, וחוצי עולם על אופניים (יש המון כאלה, מאות בכל רגע נתון) שעברו באזור בדרכם מסין אל הפיליפינים. אין מסלולים רשמיים או מקובלים כי יש מעט מאוד דרכים בכלל באזור, ועוד פחות דרכים סלולות, כך שכולם אוכלים את אותו אבק באותן דרכים. רואים את זה בבירור גם במפת החום של סטרבה.

מרבית הבלוגים מדווחים שהמקומיים נחמדים וחייכנים, ושאין בעיה של אוכל ולינה. כמה מהם אפילו ממליצים לוותר על אוהל וציוד שינה ובישול. מזג האוויר צפוי להיות די חם, סביב 30 ביום ו 20 בלילה, והמסלול כולו שטוח לחלוטין ולא עובר גובה 200 מ' בשום נקודה. נשמע קליל והרבה פחות מאיים ממה שחשבתי, ולכן יצא שבכמה שעות של ריכוז תכננתי לי מסלול עם כמה ווריאציות לזגזג ביניהן וכמה אפשריות סיום, לגמרי ממוחי הקודח, בלי להעתיק מסלולים של אחרים.


ציוד, זיווד (או איך שתקראו לזה)

אחת החוכמות הגדולות של הבייקפקרים והטוררים כשהם מזוודים אופניים למסע, זה להחליט מה לא לקחת. על מה אפשר לוותר, ועדיין לא להגיע למצב שחסר לך משהו מאוד חיוני באמצע המסע, כי אם ניקח הכל, הרי נצטרך לשנע איתנו טון לאורך כל הדרך. מאז המסע הראשון, כשהמשקל הכללי שלי (אופניים+ציוד) היה כ 45 ק"ג, שיפרתי עמדות בהדרגה ממסע למסע, עד שבמסע האחרון בבלקן הגעתי למשקל של כ 37 ק"ג כולל הכל. כשאני אומר "הכול', הכוונה היא לציוד מלא: אוהל וציוד שינה, גזיה וציוד בישול, ערכת תיקונים מקיפה, ביגוד לשלוש עונות (כלומר לכל מזג אוויר מלבד חורף וקור קיצוני) וכל האלקטרוניקה.

הפעם, אחרי החלפת האופניים (2.5 קילו פחות), ויתור על הסבל הקדמי והתיקים (2.3 קילו פחות), וגם את הציוד צמצמתי בהתאם לאקלים הטרופי: אני לוקח אוהל קל רק כדי להרגיש שיש לי בית, מוותר על סק"ש ולוקח רק ליינר, ערכת בישול מצומצמת ומעט מאוד בגדים (אגב, לגבי בגדים, התזה שלי אומרת שטישרט אחת מספיקה למסע של שנה, כי בכל חור בעולם אני יכול לקנות טישרט ברגע שזאת שעלי כבר מסריחה מידי), כך שכעת האופניים עם כל הציוד עליהם שוקלים לא יותר מ- 28.5 קילו! חתיכת דיאטה!



קונה קוראים לצבע הזה "מידנייט בלו"


וכמו שחקן התאטרון הותיק, שאומר שההתרגשות שלפני העלייה לבמה לא פוחתת עם השנים, כך גם אני, עם כל הניסיון שצברתי, מתרגש ביג טיים - עוד שלושה ימים לטיסה!

(וזה רק הפוסט הראשון, הישארו איתי...)


יום ראשון, 3 בדצמבר 2017

הבלקן - מסע בין עולמות חלק שני

מעבר הגבול ממונטנגרו לאלבניה היה מפחיד. היה תור ארוך בשמש יוקדת, והאיש בביקורת הגבולות בצד המונטנגרי נעץ בי מבט נוקב שניות ארוכות, קם מכיסאו ונעלם פנימה עם הדרכון שלי. לאחר כמה דקות מורטות עצבים הוא חזר, דפק חותמת וזרק לי את הדרכון בגסות. בצד האלבני שני זקיפים חמושים הורו לי לרדת מהאופניים ולהתלוות אליהם פנימה. בפנים קצין עצבני שאל אותי שאלות בלי להמתין לתשובות, והורה לזקיפים ללוות אותי לחדר אחר, שבו פקיד אחר עלעל שוב ושוב בדפי הדרכון שלי, ולבסוף התרצה ושם חותמת.

הבלקן - מסע בין עולמות

חלק שני





מיובש ומרוט עצבים יצאתי ממעבר הגבול אל השמש ומיד עטה עלי חבורה של עשרות צוענים בבלויי סחבות שניסו למכור לי דברים תוך שהם רבים בניהם, חוסמים אותי ודוחפים אותי. הילדים המשיכו לרדוף אחרי עוד מאות מטרים, מנסים להיתלות על האופניים וכמעט מפילים אותי. בצידי הכביש הצר והמשובש היו בקתות דלות ובתים מתפוררים ורכבתי כאחוז תזזית כדי לצאת משם, אבל למעשה שקעתי פנימה יותר ויותר, כפי שלמדתי בימים הבאים.


שקודר / מבוא לאלבניה
בסופו של אותו יום מתוח הגעתי לעיר שקודר והצלחתי למצוא קמפ נחמד שהיה בשבילי סוג של עיר מקלט. פגשתי שם את המשפחה הרוכבת - זוג שוודי עם שתי ילדות קטנות, שני זוגות אופניים וטריילר עמוס, שהגיעו ברכיבה מאמסטרדם. היינו באותה דילמה: איך חוצים את הרכסים הגבוהים לכיוון צפון יוון. ישבנו יחד על המפות וחיפשנו דרכים. לבסוף הם החליטו לפנות מזרחה לכיוון מקדוניה, ואני החלטתי להמשיך דרומה לטירנה, ומשם לאגם אוכריד.


נשארתי שם יום נוסף ויצאתי להסתובב בעיר בניסיון להסתגל לעולם החדש שלי. זו עיר שעיקרה שכונות פועלים עלובות ובמכרזה פתאום אזור שכולו כיכרות עם פסלי ענק של מצביאים וגנרלים ושדרות רחבות וישרות כמו סרגל ומבני ציבור ענקיים בסגנון סובייטי, והכל ישן, בלוי ומתקלף. אבל ראיתי שמבחינת אוכל לא תהיה לי שום בעיה באלבניה, שזו נחמה לא קטנה. החלפתי כסף, קניתי כרטיס סים מקומי ויצאתי לדרך למחרת עם שחר מאושש ונחוש מתמיד.


שקודר


באו ברכיבה מאמסטרדם!


האוטוסטרדה ההזויה
הדרך לטירנה החלה בכביש צר, גרוע ועמוס. לאחר כמה עשרות קילומטרים לפתע הכביש הפך לאוטוסטרדה חדישה ממש כמו בעולם המתוקן, עם גדרות הפרדה ואספלט איכותי, אפילו עם שוליים ברוחב נתיב שלם. גן עדן לרוכב? לא בדיוק. השוליים היו עמוסים בטוסטוסים מעשנים, תלת-אופנועים עתיקים, חמורים, פרדות, והכי הזוי: אנשים עם מבט אטום שעומדים באמצע הכביש ולא זזים. מצידי האוטוסטרדה היו עשרות תחנות דלק ומתחמי קניות בכל כמה מאות מטרים, שנראו חדישים ומודרניים מרחוק אבל מקרוב רואים שהם נטושים ומוזנחים…


רכבתי על האוטוסטרדה הזו כאילו אני בסרט. מצד אחד הייתי קצת מודאג לגבי איך אני הולך להסתדר פה, מצד שני הייתי מרותק למראות החולפים: איש מנסה לתקן טוסטוס,  איש ואישה מתווכחים,  סככת אבטיחים שהתמוטטה על הסחורה וכו'.  מידי פעם סטיתי לאיזה כפר כדי לאכול ולנוח, וזה היה כאילו חזרתי חמישים שנה בזמן. באיזה בית קפה שאלתי מה נסגר עם האוטוסטרדה הזו, בתשובה קיבלתי מבטים נוגים וספיקת כפיים ביאוש. זה הזכיר לי את המשפט שאמרו אצלנו על פרשת הולילנד: "כשאתה רואה את מגדלי הולילנד אתה רואה איך נראית שחיתות". השחיטות כאן זעקה לשמיים.


נטוש


ואז פתאום, לאחר כמאה קילומטרים, האוטוסטרדה נקטעה. נגמר הכסף. או נשדד. היא חזרה להיות כביש צר מלא בורות, עמוס ורועש ביותר. מכאן ועד מרכז טירנה, כעשרים קילומטר קדימה, זה נהיה דחוס יותר ויותר, פשוט פקק תנועה גדול שזז איכשהו בזחילה. עשן האגזוזים המקולקלים היה כל כך עבה, שממש לא הצלחתי לנשום, שלא לדבר על הרעש. המטרה שלי הייתה לעבור מהר את העיר הזו, והתעכבתי רק לשוארמה חטופה. בסופו של יום ארוך ומתיש מצאתי מלון הגיוני בקצה המזרחי של העיר, עם המבט להרים.


האופרה של טירנה (מזכיר את היכל התרבות שלנו, לא?)


אלבניה הייתה קשה לי. הייתי במשבר ואלה היו ימים מדוכדכים. כול יום נלחמתי עם קשיי הדרך עד אפיסת כוחות, ונפלתי לשינה חטופה לקראת היום הבא. כמה קילומטרים אחרי טירנה שוב חזרה האוטוסטרדה ההזויה ומיד נכנסה למנהרה, ואני נאלצתי לקחת את הכביש הישן העולה בסרפנטינות מפותלות אל ראש הרכס. מהרגע שעליתי עליו הכל השתנה. הכביש היה מפותל ותלול אבל ריק לגמרי, וסוף סוף רכבתי בטבע, באוויר צח, והכי חשוב - בשקט. רק טפיחת הצמיגים שלי וציוץ הציפורים. כשהגעתי לראש הרכס המשבר כבר היה מאחורי. מצאתי שם מסעדה ששרדה עוד מלפני שהמנהרה שאבה אליה את כל התנועה, ובה כבש שלם מסתובב על שיפוד מול נוף ספקטקולרי, גבוה מעל העמקים שמסביב, ושבה נפשי.


מכאן והלאה אלבניה כבר לא הציקה לי. בימים הבאים טיפסתי בהדרגה מעמק לעמק, וככול שהתקדמתי האוכלוסייה נעשתה דלילה יותר והאוויר צלול יותר, עד שהגעתי לאותו מעבר הרים שמצידו האחר נגלה לי אגם אוכריד, וברגע אחד עברתי לעולם שמימי של חלום או אגדה. האגם בצבע טורקיז רך המתמזג עם מדרונות ההרים הכחלחלים, שמתמזגים עם השמיים הכחולים, והכל כמו מאחורי צעיף ערפל דק. גלשתי בהתרוממות נפש אל גדות האגם וביליתי סביבו יומיים שלווים ופסטורליים.


אגם אוכריד


חבל מקדוניה, צפון יוון
מעבר הגבול ליוון עבר חלק וזרק אותי שוב לעולם אחר, כאילו חזרתי באבחת חותמת בדרכון אל אירופה הקלאסית, המחבקת. מצאתי את עצמי רוכב בכביש צדדי בין הרים וגיאיות, חוצה מעת לעת כפר מנומנם ובמרכזו טברנה שלווה, גולש לאורכו של נחל, ונהנה מכל רגע. מדהים כמה האווירה יכולה להשתנות מקצה לקצה בכמה דקות של מעבר גבול. בסופו של יום הגעתי לאסטוריה, עיר יפהפייה עם היסטוריה יהודית, ששוכנת על גדת האגם המקסים שלה. באכסניה שמצאתי מעברו האחר של האגם נפלתי על כנס של אירגון "אות הכפרה והשלום", שחוקרים קהילות יהודיות שנכחדו ללא זכר באירופה. קהילה כזו הייתה באסטוריה לפני המלחמה, ואנשי הארגון איתרו בתי כנסת שנותרו בעיר ניסו לרתום את השלטונות לשמר אותם. הם אימצו אותי ליום אחד של הרצאות ודיונים, שהיה מרתק מאין כמוהו.


אסטוריה


בעזרת המחשב השולחני של המלון תכננתי לי מסלול מתון יחסית אל סלוניקי. חבל מקדוניה הוא חבל הררי ומבותר, אבל מצאתי נתיב דרך שרשרת של אגמים ועמקים, נתיב שהתגלה כקסם אחד גדול. רכבתי לי בשלווה דרך כפרים ציוריים שתלויים על המדרונות, על גדות נחלים בין בוסתנים ויערות, ישבתי בטברנות שכוחות אל ונהניתי עד כמה שנפשי יכלה להכיל. ושוב, לגמרי במקרה, הגעתי לאדסה, עיר שיושבת על נהר ששוצף בעשרות פלגים בסמטאות העיר, וממנה נשקף העמק הגדול שנמשך עד פאתי סלוניקי. הסתובבתי בעיר הזאת ובמפלים שלה מהופנט, וחשבתי כמה מזל יש לי להגיע דווקא לכאן…


חבל מקדוניה


למחרת יצאתי ליום הארוך והאינטנסיבי ביותר בכל המסע. באותו יום רכבתי בכבישים ראשיים ועמוסים והיו לי כמה פנצ'רים בשני הגלגלים, לא מצאתי זכר לאתר הקמפינג שמסומן במפה, ונאלצתי לשנות כיוון ולמצוא לי מלון ממש עם השקיעה, אחרי 110 קילומטרים מעצבנים ומתישים. אבל המלון התגלה כנחמד, וסלוניקי היא אחלה עיר לבלות בה שלושה ימים של אוכל ושוטטות. במלון בסלוניקי פגשתי איש יקר בשם מיצוס, ויחד ישבנו במסעדות מופלאות שבהן הארוחה נמשכת שעות.


רחוב בסלוניקי


אל הגבול הטורקי
כשיצאתי מסלוניקי מזרחה נותרו לי כ 600 ק"מ עד איסטנבול. דיוושתי במרץ על הגבעות עד שהגעתי למפרץ יפהפה ומולו אי קטן, וכאן החל הקטע הפסטורלי האמיתי של המסע. השתכנתי בקמפ הנעים בדיוק מול האי, שחיתי, טיילתי לאורך החוף, ישבתי בטברנות ואמרתי שלום לאנשים. כך זה נמשך כך כמה ימים טובים, כשבכל יום אני מטפס על שלוחה או מצוק ונוחת במפרץ הפסטורלי הבא, עם הקמפ המגניב שלו והאי שמולו. לכל אורך הדרך מצאתי אתרים ארכיאולוגיים מעניינים, ערי מחוז נידחות שלכל אחת מהן עבר של גירוש והגליה של היהודים בימי המלחמה, וגם עוד ועוד ערי מבצר עתיקות וקסומות…


חופי מקדוניה


הגעתי אל אלכסנדרופולי (כן, יש עיר כזו), התחנה האחרונה שלי לפני גבול טורקיה, בשעה מאוחרת אחרי יום רכיבה ארוך וקשה. אתר הקמפינג היה די המוני ומטונף. הקמתי את האוהל במהירות ושקעתי במפות כדי להבין מה לפניי. קצת חששתי מהגבול הזה, במיוחד אחרי חוויות גבול מונטנגרו - אלבניה. בלי קשר אלי ולהיותי ישראלי, יוון ותורכיה הן אוייבות, ויש הרבה דם רע בינייהם, כך שציפיתי לגבול מתוח. שלושים הקילומטרים עד הגבול ושלושים הקילומטרים אחריו עד העיר הטורקית הראשונה נראו במפה שוממים לגמרי, ואחרי שאעבור את הגבול, שוב אפול לעולם אחר ושונה שאין לי שמץ של מושג מה טיבו. בבוקר טיפלתי באופניים, חיזקתי שימנתי, הצטיידתי במזון שיספיק לי ליומיים שלושה, ויצאתי לדרך מלא חששות.


אבל הדרך דווקא זרמה. הגעתי לגבול מוקדם מהצפוי ועברתי חלק, וגם הדרך עד לעיירה הטורקית עברה מהר. העיר הייתה עלובה וענייה אבל התושבים חמים ואנושיים, וכל המתח מהבוקר התפוגג. מצאתי מלון, האוכל היה פשוט ונפלא, ואפילו ביליתי בחתונה שהתרחשה מתחת לחלוני.


חתונה. גם אני שם


מעבר העולמות הפעם היה שונה מכל המעברים הקודמים. זה לא היה רק עניין של שפה אחרת או רמת חיים שונה, אלא המעבר מהמערב אל המזרח בכבודו ובעצמו. בגבול יוון הייתי עדיין במערב, כשרכבתי בשערי העיירה אל הרחוב הראשי, כבר הייתי במזרח. זה האדריכלות הקשתית, הערבסקות המעטרות את המסגד, הסוחרים בפתחי החנויות, הריחות בשוק, וגם המשא ומתן הפתלתל שניהלתי עם בעל המלון, והתה הכהה והבקלווה שקיבלתי בסוף הארוחה. עליתי על דרך המשי, אין ספק.


תמיד לקראת הסוף, בלג האחרון של המסע, כשהיעד כבר בהישג יד, אני נעשה קצר רוח, ממוקד מטרה ונחוש. רכבתי בימים האחרונים האלה כאחוז אמוק מהשכם בבוקר ועד תשישות, מחשב קילומטרים וקווי גובה, מאתר בשארית כוחותיי מלון וארוחה, ונופל לשינה חטופה. וככול שאני נלחם קדימה, הדרך נעשית קשה ומציקה יותר. זה מתחיל ברוח נגדית וברולינג הילס שלא נגמרים, ממשיך בצפיפות הולכת וגוברת בכבישים ככל שמתקרבים לעיר הגדולה, ובמקביל גם עלייה הדרגתית במחירים וירידה חדה במאור פנים וביחס אישי. כך קרה שאין לי שום דבר מיוחד לספר על הימים האלה, מלבד אנקדוטה מגוחכת אחת שבה נכנסתי בטעות למלון שהתגלה כבית זונות, ובכל זאת נשארתי שם כל הלילה עם כל השיגולים הקולניים המתרחשים סביבי. וגם היו לי אלף פנצ'רים בימים האלה. דווקא בימים האלה, כמו תמיד לקראת הסיום.


הדרך לאיסטנבול


התחנה האחרונה
הגעתי למלון שהזמנתי מהדרך ב"סולטן אחמט" שבלב העיר העתיקה של איסטנבול ברגליים כושלות מעייפות, שחוק נפשית, רעב, צמא, וגמור באופן כללי. אבל אז הסתבר שהמלון לא מאפשר לי להכניס את האופניים, החדר צר וחנוק והצוות הוא חבורה של אנטיפתים. רבתי איתם עד שכמעט התעלפתי, ולבסוף עזבתי הכל וצעדתי את 400 המטרים עד הרחבה הגדולה של איה סופיה והמסגד הכחול, כדי להגיד לעצמי הינה, הגעתי לאיסטנבול! ולסיים את המסע.


אין טעם שאכנס כאן לתיאורים של איסטנבול, אומר רק שבעיניי זו אחת הערים היפות והמסקרנות בעולם, והיא בדיוק הגשר בין מזרח ומערב בכל מובן שעולה על הדעת. בשבילי להגיע על אופניים לאיסטנבול היה חלום, משאת נפש, אובססיה חולנית שנמשכה יותר מארבע שנים, מהרגע שעליתי על האופניים בפתח הטרמינל של אמסטרדם בתחילתו של המסע הראשון. הגשמה של חלום? ההיפך הגמור - מותו וקבורתו של חלום. הגשמת החלום נמשכה ארבע שנים וכעשרים אלף קילומטרים, ועברה דרך ברלין ופראג, פירנצה ורומא, בישקק ואוש, פורטלנד וניו יורק.


דייגים באיסטנבול


עכשיו, כשאני עומד ברחבה הגדולה של איסטנבול ומסיים מסע עמוק ומרתק מאין כמוהו, האופוריה, התרוממות הנפש של סיומו של מסע נמהלת לי באיזה כובד. החלום, הוויז'ן הזה שסחב קדימה ארבע שנים נגוז, ומכאן והלאה אני צריך למשוך לבד. כמו כשקמים בבוקר עם איזו תוגה, כי נאלצנו להיפרד מחלום מתוק וקסום, ולהתעורר לתוך הריאליטי.