מעבר הגבול ממונטנגרו לאלבניה היה מפחיד. היה תור ארוך בשמש יוקדת, והאיש בביקורת הגבולות בצד המונטנגרי נעץ בי מבט נוקב שניות ארוכות, קם מכיסאו ונעלם פנימה עם הדרכון שלי. לאחר כמה דקות מורטות עצבים הוא חזר, דפק חותמת וזרק לי את הדרכון בגסות. בצד האלבני שני זקיפים חמושים הורו לי לרדת מהאופניים ולהתלוות אליהם פנימה. בפנים קצין עצבני שאל אותי שאלות בלי להמתין לתשובות, והורה לזקיפים ללוות אותי לחדר אחר, שבו פקיד אחר עלעל שוב ושוב בדפי הדרכון שלי, ולבסוף התרצה ושם חותמת.
הבלקן - מסע בין עולמות
חלק שני
מיובש ומרוט עצבים יצאתי ממעבר הגבול אל השמש ומיד עטה עלי חבורה של עשרות צוענים בבלויי סחבות שניסו למכור לי דברים תוך שהם רבים בניהם, חוסמים אותי ודוחפים אותי. הילדים המשיכו לרדוף אחרי עוד מאות מטרים, מנסים להיתלות על האופניים וכמעט מפילים אותי. בצידי הכביש הצר והמשובש היו בקתות דלות ובתים מתפוררים ורכבתי כאחוז תזזית כדי לצאת משם, אבל למעשה שקעתי פנימה יותר ויותר, כפי שלמדתי בימים הבאים.
שקודר / מבוא לאלבניה
בסופו של אותו יום מתוח הגעתי לעיר שקודר והצלחתי למצוא קמפ נחמד שהיה בשבילי סוג של עיר מקלט. פגשתי שם את המשפחה הרוכבת - זוג שוודי עם שתי ילדות קטנות, שני זוגות אופניים וטריילר עמוס, שהגיעו ברכיבה מאמסטרדם. היינו באותה דילמה: איך חוצים את הרכסים הגבוהים לכיוון צפון יוון. ישבנו יחד על המפות וחיפשנו דרכים. לבסוף הם החליטו לפנות מזרחה לכיוון מקדוניה, ואני החלטתי להמשיך דרומה לטירנה, ומשם לאגם אוכריד.
נשארתי שם יום נוסף ויצאתי להסתובב בעיר בניסיון להסתגל לעולם החדש שלי. זו עיר שעיקרה שכונות פועלים עלובות ובמכרזה פתאום אזור שכולו כיכרות עם פסלי ענק של מצביאים וגנרלים ושדרות רחבות וישרות כמו סרגל ומבני ציבור ענקיים בסגנון סובייטי, והכל ישן, בלוי ומתקלף. אבל ראיתי שמבחינת אוכל לא תהיה לי שום בעיה באלבניה, שזו נחמה לא קטנה. החלפתי כסף, קניתי כרטיס סים מקומי ויצאתי לדרך למחרת עם שחר מאושש ונחוש מתמיד.
שקודר
באו ברכיבה מאמסטרדם!
האוטוסטרדה ההזויה
הדרך לטירנה החלה בכביש צר, גרוע ועמוס. לאחר כמה עשרות קילומטרים לפתע הכביש הפך לאוטוסטרדה חדישה ממש כמו בעולם המתוקן, עם גדרות הפרדה ואספלט איכותי, אפילו עם שוליים ברוחב נתיב שלם. גן עדן לרוכב? לא בדיוק. השוליים היו עמוסים בטוסטוסים מעשנים, תלת-אופנועים עתיקים, חמורים, פרדות, והכי הזוי: אנשים עם מבט אטום שעומדים באמצע הכביש ולא זזים. מצידי האוטוסטרדה היו עשרות תחנות דלק ומתחמי קניות בכל כמה מאות מטרים, שנראו חדישים ומודרניים מרחוק אבל מקרוב רואים שהם נטושים ומוזנחים…
רכבתי על האוטוסטרדה הזו כאילו אני בסרט. מצד אחד הייתי קצת מודאג לגבי איך אני הולך להסתדר פה, מצד שני הייתי מרותק למראות החולפים: איש מנסה לתקן טוסטוס, איש ואישה מתווכחים, סככת אבטיחים שהתמוטטה על הסחורה וכו'. מידי פעם סטיתי לאיזה כפר כדי לאכול ולנוח, וזה היה כאילו חזרתי חמישים שנה בזמן. באיזה בית קפה שאלתי מה נסגר עם האוטוסטרדה הזו, בתשובה קיבלתי מבטים נוגים וספיקת כפיים ביאוש. זה הזכיר לי את המשפט שאמרו אצלנו על פרשת הולילנד: "כשאתה רואה את מגדלי הולילנד אתה רואה איך נראית שחיתות". השחיטות כאן זעקה לשמיים.
נטוש
ואז פתאום, לאחר כמאה קילומטרים, האוטוסטרדה נקטעה. נגמר הכסף. או נשדד. היא חזרה להיות כביש צר מלא בורות, עמוס ורועש ביותר. מכאן ועד מרכז טירנה, כעשרים קילומטר קדימה, זה נהיה דחוס יותר ויותר, פשוט פקק תנועה גדול שזז איכשהו בזחילה. עשן האגזוזים המקולקלים היה כל כך עבה, שממש לא הצלחתי לנשום, שלא לדבר על הרעש. המטרה שלי הייתה לעבור מהר את העיר הזו, והתעכבתי רק לשוארמה חטופה. בסופו של יום ארוך ומתיש מצאתי מלון הגיוני בקצה המזרחי של העיר, עם המבט להרים.
האופרה של טירנה (מזכיר את היכל התרבות שלנו, לא?)
אלבניה הייתה קשה לי. הייתי במשבר ואלה היו ימים מדוכדכים. כול יום נלחמתי עם קשיי הדרך עד אפיסת כוחות, ונפלתי לשינה חטופה לקראת היום הבא. כמה קילומטרים אחרי טירנה שוב חזרה האוטוסטרדה ההזויה ומיד נכנסה למנהרה, ואני נאלצתי לקחת את הכביש הישן העולה בסרפנטינות מפותלות אל ראש הרכס. מהרגע שעליתי עליו הכל השתנה. הכביש היה מפותל ותלול אבל ריק לגמרי, וסוף סוף רכבתי בטבע, באוויר צח, והכי חשוב - בשקט. רק טפיחת הצמיגים שלי וציוץ הציפורים. כשהגעתי לראש הרכס המשבר כבר היה מאחורי. מצאתי שם מסעדה ששרדה עוד מלפני שהמנהרה שאבה אליה את כל התנועה, ובה כבש שלם מסתובב על שיפוד מול נוף ספקטקולרי, גבוה מעל העמקים שמסביב, ושבה נפשי.
מכאן והלאה אלבניה כבר לא הציקה לי. בימים הבאים טיפסתי בהדרגה מעמק לעמק, וככול שהתקדמתי האוכלוסייה נעשתה דלילה יותר והאוויר צלול יותר, עד שהגעתי לאותו מעבר הרים שמצידו האחר נגלה לי אגם אוכריד, וברגע אחד עברתי לעולם שמימי של חלום או אגדה. האגם בצבע טורקיז רך המתמזג עם מדרונות ההרים הכחלחלים, שמתמזגים עם השמיים הכחולים, והכל כמו מאחורי צעיף ערפל דק. גלשתי בהתרוממות נפש אל גדות האגם וביליתי סביבו יומיים שלווים ופסטורליים.
אגם אוכריד
חבל מקדוניה, צפון יוון
מעבר הגבול ליוון עבר חלק וזרק אותי שוב לעולם אחר, כאילו חזרתי באבחת חותמת בדרכון אל אירופה הקלאסית, המחבקת. מצאתי את עצמי רוכב בכביש צדדי בין הרים וגיאיות, חוצה מעת לעת כפר מנומנם ובמרכזו טברנה שלווה, גולש לאורכו של נחל, ונהנה מכל רגע. מדהים כמה האווירה יכולה להשתנות מקצה לקצה בכמה דקות של מעבר גבול. בסופו של יום הגעתי לאסטוריה, עיר יפהפייה עם היסטוריה יהודית, ששוכנת על גדת האגם המקסים שלה. באכסניה שמצאתי מעברו האחר של האגם נפלתי על כנס של אירגון "אות הכפרה והשלום", שחוקרים קהילות יהודיות שנכחדו ללא זכר באירופה. קהילה כזו הייתה באסטוריה לפני המלחמה, ואנשי הארגון איתרו בתי כנסת שנותרו בעיר ניסו לרתום את השלטונות לשמר אותם. הם אימצו אותי ליום אחד של הרצאות ודיונים, שהיה מרתק מאין כמוהו.
אסטוריה
בעזרת המחשב השולחני של המלון תכננתי לי מסלול מתון יחסית אל סלוניקי. חבל מקדוניה הוא חבל הררי ומבותר, אבל מצאתי נתיב דרך שרשרת של אגמים ועמקים, נתיב שהתגלה כקסם אחד גדול. רכבתי לי בשלווה דרך כפרים ציוריים שתלויים על המדרונות, על גדות נחלים בין בוסתנים ויערות, ישבתי בטברנות שכוחות אל ונהניתי עד כמה שנפשי יכלה להכיל. ושוב, לגמרי במקרה, הגעתי לאדסה, עיר שיושבת על נהר ששוצף בעשרות פלגים בסמטאות העיר, וממנה נשקף העמק הגדול שנמשך עד פאתי סלוניקי. הסתובבתי בעיר הזאת ובמפלים שלה מהופנט, וחשבתי כמה מזל יש לי להגיע דווקא לכאן…
חבל מקדוניה
למחרת יצאתי ליום הארוך והאינטנסיבי ביותר בכל המסע. באותו יום רכבתי בכבישים ראשיים ועמוסים והיו לי כמה פנצ'רים בשני הגלגלים, לא מצאתי זכר לאתר הקמפינג שמסומן במפה, ונאלצתי לשנות כיוון ולמצוא לי מלון ממש עם השקיעה, אחרי 110 קילומטרים מעצבנים ומתישים. אבל המלון התגלה כנחמד, וסלוניקי היא אחלה עיר לבלות בה שלושה ימים של אוכל ושוטטות. במלון בסלוניקי פגשתי איש יקר בשם מיצוס, ויחד ישבנו במסעדות מופלאות שבהן הארוחה נמשכת שעות.
רחוב בסלוניקי
אל הגבול הטורקי
כשיצאתי מסלוניקי מזרחה נותרו לי כ 600 ק"מ עד איסטנבול. דיוושתי במרץ על הגבעות עד שהגעתי למפרץ יפהפה ומולו אי קטן, וכאן החל הקטע הפסטורלי האמיתי של המסע. השתכנתי בקמפ הנעים בדיוק מול האי, שחיתי, טיילתי לאורך החוף, ישבתי בטברנות ואמרתי שלום לאנשים. כך זה נמשך כך כמה ימים טובים, כשבכל יום אני מטפס על שלוחה או מצוק ונוחת במפרץ הפסטורלי הבא, עם הקמפ המגניב שלו והאי שמולו. לכל אורך הדרך מצאתי אתרים ארכיאולוגיים מעניינים, ערי מחוז נידחות שלכל אחת מהן עבר של גירוש והגליה של היהודים בימי המלחמה, וגם עוד ועוד ערי מבצר עתיקות וקסומות…
חופי מקדוניה
הגעתי אל אלכסנדרופולי (כן, יש עיר כזו), התחנה האחרונה שלי לפני גבול טורקיה, בשעה מאוחרת אחרי יום רכיבה ארוך וקשה. אתר הקמפינג היה די המוני ומטונף. הקמתי את האוהל במהירות ושקעתי במפות כדי להבין מה לפניי. קצת חששתי מהגבול הזה, במיוחד אחרי חוויות גבול מונטנגרו - אלבניה. בלי קשר אלי ולהיותי ישראלי, יוון ותורכיה הן אוייבות, ויש הרבה דם רע בינייהם, כך שציפיתי לגבול מתוח. שלושים הקילומטרים עד הגבול ושלושים הקילומטרים אחריו עד העיר הטורקית הראשונה נראו במפה שוממים לגמרי, ואחרי שאעבור את הגבול, שוב אפול לעולם אחר ושונה שאין לי שמץ של מושג מה טיבו. בבוקר טיפלתי באופניים, חיזקתי שימנתי, הצטיידתי במזון שיספיק לי ליומיים שלושה, ויצאתי לדרך מלא חששות.
אבל הדרך דווקא זרמה. הגעתי לגבול מוקדם מהצפוי ועברתי חלק, וגם הדרך עד לעיירה הטורקית עברה מהר. העיר הייתה עלובה וענייה אבל התושבים חמים ואנושיים, וכל המתח מהבוקר התפוגג. מצאתי מלון, האוכל היה פשוט ונפלא, ואפילו ביליתי בחתונה שהתרחשה מתחת לחלוני.
חתונה. גם אני שם
מעבר העולמות הפעם היה שונה מכל המעברים הקודמים. זה לא היה רק עניין של שפה אחרת או רמת חיים שונה, אלא המעבר מהמערב אל המזרח בכבודו ובעצמו. בגבול יוון הייתי עדיין במערב, כשרכבתי בשערי העיירה אל הרחוב הראשי, כבר הייתי במזרח. זה האדריכלות הקשתית, הערבסקות המעטרות את המסגד, הסוחרים בפתחי החנויות, הריחות בשוק, וגם המשא ומתן הפתלתל שניהלתי עם בעל המלון, והתה הכהה והבקלווה שקיבלתי בסוף הארוחה. עליתי על דרך המשי, אין ספק.
תמיד לקראת הסוף, בלג האחרון של המסע, כשהיעד כבר בהישג יד, אני נעשה קצר רוח, ממוקד מטרה ונחוש. רכבתי בימים האחרונים האלה כאחוז אמוק מהשכם בבוקר ועד תשישות, מחשב קילומטרים וקווי גובה, מאתר בשארית כוחותיי מלון וארוחה, ונופל לשינה חטופה. וככול שאני נלחם קדימה, הדרך נעשית קשה ומציקה יותר. זה מתחיל ברוח נגדית וברולינג הילס שלא נגמרים, ממשיך בצפיפות הולכת וגוברת בכבישים ככל שמתקרבים לעיר הגדולה, ובמקביל גם עלייה הדרגתית במחירים וירידה חדה במאור פנים וביחס אישי. כך קרה שאין לי שום דבר מיוחד לספר על הימים האלה, מלבד אנקדוטה מגוחכת אחת שבה נכנסתי בטעות למלון שהתגלה כבית זונות, ובכל זאת נשארתי שם כל הלילה עם כל השיגולים הקולניים המתרחשים סביבי. וגם היו לי אלף פנצ'רים בימים האלה. דווקא בימים האלה, כמו תמיד לקראת הסיום.
הדרך לאיסטנבול
התחנה האחרונה
הגעתי למלון שהזמנתי מהדרך ב"סולטן אחמט" שבלב העיר העתיקה של איסטנבול ברגליים כושלות מעייפות, שחוק נפשית, רעב, צמא, וגמור באופן כללי. אבל אז הסתבר שהמלון לא מאפשר לי להכניס את האופניים, החדר צר וחנוק והצוות הוא חבורה של אנטיפתים. רבתי איתם עד שכמעט התעלפתי, ולבסוף עזבתי הכל וצעדתי את 400 המטרים עד הרחבה הגדולה של איה סופיה והמסגד הכחול, כדי להגיד לעצמי הינה, הגעתי לאיסטנבול! ולסיים את המסע.
אין טעם שאכנס כאן לתיאורים של איסטנבול, אומר רק שבעיניי זו אחת הערים היפות והמסקרנות בעולם, והיא בדיוק הגשר בין מזרח ומערב בכל מובן שעולה על הדעת. בשבילי להגיע על אופניים לאיסטנבול היה חלום, משאת נפש, אובססיה חולנית שנמשכה יותר מארבע שנים, מהרגע שעליתי על האופניים בפתח הטרמינל של אמסטרדם בתחילתו של המסע הראשון. הגשמה של חלום? ההיפך הגמור - מותו וקבורתו של חלום. הגשמת החלום נמשכה ארבע שנים וכעשרים אלף קילומטרים, ועברה דרך ברלין ופראג, פירנצה ורומא, בישקק ואוש, פורטלנד וניו יורק.
דייגים באיסטנבול
עכשיו, כשאני עומד ברחבה הגדולה של איסטנבול ומסיים מסע עמוק ומרתק מאין כמוהו, האופוריה, התרוממות הנפש של סיומו של מסע נמהלת לי באיזה כובד. החלום, הוויז'ן הזה שסחב קדימה ארבע שנים נגוז, ומכאן והלאה אני צריך למשוך לבד. כמו כשקמים בבוקר עם איזו תוגה, כי נאלצנו להיפרד מחלום מתוק וקסום, ולהתעורר לתוך הריאליטי.
