מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שלישי, 16 בינואר 2018

אל לב המאפליה



ההזיה

אני כידוע חובב מסעות. ולא רק מסעות פיזיים, גם מסע רוחני, או נפשי, הוא מסע שעשוי לעבור בדרך קשה, מלאה חתחתים ומהמורות, ולהגיע למחוזות מרוממי נפש. כשראיתי לראשונה את הסרט "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה, יותר משעשו עלי רושם עלילת הסרט והאמירה הפוליטית שלו, או אפילו הצילומים, המוזיקה והמשחק יוצאי הדופן, תפס אותי המסע ההזוי בספינת המשמר הקטנה, במעלה הנהר המסתורי והסוראליסטי, אל תוך הג'ונגל העבה, הפראי, וכל הסכנות שהוא צופן.



(מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו")


לפעמים אומרים לי שאני 'חי בסרט'. בדרך כלל אומרים את זה כדי לבטל איזו דעה או רעיון שהבעתי והשומעים לא מצאו שום נימוקים אחרים לבטל אותו. וזה מצליח להם, אני שומע את זה ומשתתק. אבל בתוכי אני רואה בזה מחמאה גדולה, כי אני שואף לחיות בסרט. זו שאיפת חיי. אני טוען שהחיים הם הסרט הפרטי שלי, שבו אני מגלם את הגיבור, זה שהכל קורה לו, שרגע הוא בעננים וברגע הבא באשפתות, שבסצנה אחת הוא מצליח מעל ומעבר, ובסצנה הבאה הוא כישלון מחפיר. כמו בחיים.

ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים, ותמיד בסצנות שבהן הסירה מטרטרת בעצלתיים במעלה הנהר, לא מודעת לסכנה האורבת בשוט הבא, אני פוזל לצידי המסך כדי לנסות להציץ אל עומק הג'ונגל הנושק לגדת הנהר, לגלות את הארמונות והמקדשים העתיקים הטמונים בו, ואת הפראים הלוטשים עיניים מן המסתור. פעם, חשבתי לעצמי, כשתהיה לי ספינה קטנה למסעותיי, אעשה בעצמי את המסע במעלה נהר המקונג ויובליו, כשאני הוא הבמאי והשחקן הראשי, אבל בחיים עצמם.



(מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו")


ואז בא החורף, והצטיידתי באופניים חדשים - "קונה רוב", אופני גראבל קלילים וחמודים (ותודה לחבר'ה מ"אופני סלאלום", איציק, רונן ופטריק, שנתנו את הנשמה ונענו בגבורה לכל שגעונותי), וחשבתי על מסע חורף קצר ולא רחוק מדי, כדי לנסות את האופניים, וכדי שלא נקפא עד הקיץ. אבל רק המחשבה על ה'לא רחוק מדי', כלומר אירופה הקפואה, עשתה לי צמרמורת. וזה היה הרגע שבו נהר המקונג צץ ועלה מן האוב, והזכיר לי שבדיוק עכשיו חמים ונעים אצלו, ואין מונסונים, ובקיצור מתי רואים אותך?


המסלול

טוב נו, אז התחלתי לעלעל בבלוגים ולשקוע במפות, והתחלתי להבין שלעשות את נהר המקונג כולו כמו שמתבקש, מהקרחונים בטיבט ועד הדלתה בוייטנאם, זה סיפור של לפחות חצי שנה, ואוקיינוסים של בוץ. ממש לא 'קצר ולא רחוק מידי'. אבל זה כבר נתפס לי. כפרים צפים ומקדשים שהג'ונגל בלע לא רצו לצאת לי מהראש. אז אולי אני אעשה גיחה קטנה, חשבתי, רק להריח את האזור, טיול הכנה קטן לפני החצי שנה עצמה. שוב שקעתי במפות, ויצאתי עם מסלול של כ- 1800 קילומטר שמתחיל בבנגקוק, חוצה את קמבודיה מזרחה עד המקונג ועושה את חלקו הדרומי של הנהר מגבול לאוס ועד פנום פן. החלק הצפוני יחכה לתורו. אמור לקחת לי כחמישה שבועות במתינות, עם זמן לפזול לצדדים, כמו שאני אוהב. מיד גל של התרגשות שטף אותי - זה נראה משהו בר ביצוע!



המסלול (כפוף כמובן לשינויים ספונטניים בשטח)


השיטוטים באינטרנט גילו לי שהאזור די פופולרי בקרב הטוררים. יש ברשת עשרות בלוגים של סייקליסטים שעשו את זה בווריאציות שונות, וחוצי עולם על אופניים (יש המון כאלה, מאות בכל רגע נתון) שעברו באזור בדרכם מסין אל הפיליפינים. אין מסלולים רשמיים או מקובלים כי יש מעט מאוד דרכים בכלל באזור, ועוד פחות דרכים סלולות, כך שכולם אוכלים את אותו אבק באותן דרכים. רואים את זה בבירור גם במפת החום של סטרבה.

מרבית הבלוגים מדווחים שהמקומיים נחמדים וחייכנים, ושאין בעיה של אוכל ולינה. כמה מהם אפילו ממליצים לוותר על אוהל וציוד שינה ובישול. מזג האוויר צפוי להיות די חם, סביב 30 ביום ו 20 בלילה, והמסלול כולו שטוח לחלוטין ולא עובר גובה 200 מ' בשום נקודה. נשמע קליל והרבה פחות מאיים ממה שחשבתי, ולכן יצא שבכמה שעות של ריכוז תכננתי לי מסלול עם כמה ווריאציות לזגזג ביניהן וכמה אפשריות סיום, לגמרי ממוחי הקודח, בלי להעתיק מסלולים של אחרים.


ציוד, זיווד (או איך שתקראו לזה)

אחת החוכמות הגדולות של הבייקפקרים והטוררים כשהם מזוודים אופניים למסע, זה להחליט מה לא לקחת. על מה אפשר לוותר, ועדיין לא להגיע למצב שחסר לך משהו מאוד חיוני באמצע המסע, כי אם ניקח הכל, הרי נצטרך לשנע איתנו טון לאורך כל הדרך. מאז המסע הראשון, כשהמשקל הכללי שלי (אופניים+ציוד) היה כ 45 ק"ג, שיפרתי עמדות בהדרגה ממסע למסע, עד שבמסע האחרון בבלקן הגעתי למשקל של כ 37 ק"ג כולל הכל. כשאני אומר "הכול', הכוונה היא לציוד מלא: אוהל וציוד שינה, גזיה וציוד בישול, ערכת תיקונים מקיפה, ביגוד לשלוש עונות (כלומר לכל מזג אוויר מלבד חורף וקור קיצוני) וכל האלקטרוניקה.

הפעם, אחרי החלפת האופניים (2.5 קילו פחות), ויתור על הסבל הקדמי והתיקים (2.3 קילו פחות), וגם את הציוד צמצמתי בהתאם לאקלים הטרופי: אני לוקח אוהל קל רק כדי להרגיש שיש לי בית, מוותר על סק"ש ולוקח רק ליינר, ערכת בישול מצומצמת ומעט מאוד בגדים (אגב, לגבי בגדים, התזה שלי אומרת שטישרט אחת מספיקה למסע של שנה, כי בכל חור בעולם אני יכול לקנות טישרט ברגע שזאת שעלי כבר מסריחה מידי), כך שכעת האופניים עם כל הציוד עליהם שוקלים לא יותר מ- 28.5 קילו! חתיכת דיאטה!



קונה קוראים לצבע הזה "מידנייט בלו"


וכמו שחקן התאטרון הותיק, שאומר שההתרגשות שלפני העלייה לבמה לא פוחתת עם השנים, כך גם אני, עם כל הניסיון שצברתי, מתרגש ביג טיים - עוד שלושה ימים לטיסה!

(וזה רק הפוסט הראשון, הישארו איתי...)


7 תגובות:

  1. קובי יקר מאחלת לך מסע מוצלח לא פחות מהאחרים, שלל חוויות מהנות בטוח שיהיו כבר מחכה לפוסטים..והעיקר שתחזור בריא ושלם אלינו!

    השבמחק
  2. התחלה יפה. הורדת כ 10% מהמשקל הכולל (ציוד +רוכב), לא פשוט לוותר.
    מכיר את פרפורי הבטן לפני, הכל עובר אחרי הק"מ הראשון😉
    תהנה מכל קמ, תספר חוויות, ותחזור בשלום.

    השבמחק
  3. בהצלחה, ומחכים כבר לקרוא על החויות...

    השבמחק
  4. תשובות
    1. משהו מוזר באתר הזה:
      כתבתי את התגובה בתאריך 17/01 בשעה 9:20 בבוקר,
      אבל בכותרת התגובה רשום 16 בינואר 2018 בשעה 23:20.

      מחק
  5. קובי, אתה תותח. מגשים חלומות סדרתי שמשתיק את כולנו, אלה שלא יודעים איזה תרוץ להביא למה אנחנו לא עושים את המסע הזה. התרוץ הבא שלי - "קובי כבר היה שם וכתב על זה, מה ההגיון שארכוב שם?"
    דרך צליחה

    השבמחק
  6. בהצלחה!!!
    מחכים להמשך!!

    השבמחק