עוד יום בדרך למקונג

עמוק לתוך אחר הצהריים, ושוב זה קורה לי: בבת אחת אני מתמלא דאגות. אין לי מושג איפה אלון בלילה, הסביבה לא מאפשרת סתם לזרוק אוהל איפשהו כי מחוץ לכביש זה שדות חרושים חצי מוצפים עד לקצה האופק, והשבילים שביניהם בוציים ולא ברורים. ושום מלון מפנק לא נראה בקרוב. אוקי נעזוב מפנק, שיהיה אכסניית פשפשים נו. גוגל מפות שקרן גדול, הוא עובד על אינטרסים. הוא מסמן לי מלון 22 ק"מ ממני כי המלון הזה שילם לו. בשבילו זה "18 דקות ממך". זובי! (סליחה). בוקינג ואגודה אני בכלל לא מנסה. אלה עובדים בלהקפיץ לך מחירים.

זו אשמתי, אני יודע. לפני כ 15 קמ חלפתי בעיר גדולה, היו שם רכז של מלונות, ואני רואה דבר כזה ובורח כי שם התיירים. תיקראו לי אידיוט, תיקראו לי דפוק. אז עכשיו אני אוכל את הדייסה שלי. אין לי כוח לדווש עוד מטר, יש לי בקושי עוד שעה של אור, וכלבים משוטטים מתחילים להריח אותי. אוקי, זה הזמן לעצור, לפתוח מפה ולהצטייד בסבלנות. מפה זה OSM, אופן סייקל מפ. להגדיל זום ולחפש בשיטתיות. זה אמור להיות אייקון כחול זעיר בצורת מיטה. 6.5 קמ קדימה יש כפר קטן. בסמטאות הכפר, 300 מטר הרחק מהכביש יש אחד. אני בודק ומוודא - הוא שם. זה קצת מוזר, מה מלון מחפש בסמטאות כפר נידח? אבל זה מה יש, ואם אזדרז אגיע לפני החושך… יללה מדוושים!

סמטאות הכפר זה שבילי עפר מלאי בורות ומהמורות. מסביב בתים דלים, תרנגולות מתרוצצות, כלבים נובחים. אני מגיע בדיוק לנקודה שמסומנת במפה. כלום ושום דבר. שני גברים מנסים לתקן טנדר, הוטל? אני שואל. לא מבינים. גסט האוס? לא מבינים. עושה סימן של 'לישון' - מיד שניהם קופצים ומסמנים לי 'שמאלה מאחורי הפינה'. ואכן, גסט האוס עומד לו שם ומחכה לי! אין לתאר את השמחה שאוחזת בי - ניצלתי! לא, אין מזגן, אבל יש שני ווינטלטורים, ומים עלינו, ואנחנו שומרים על האופניים. שמונה דולר. הכל מתרחש בפנטומימה כי אף אחד מאיתנו לא מבין מילה של השני. אבל האיש מקסים ורק רוצה לעשות טוב, ואני מחייך עד שכואבות לי הלחיים.

ותישמעו לי: אם אי פעם מי מכם ירצה לשוטט מחוץ למסלולי התיירים ולראות את העולם עצמו - איפה שהאנשים מקסימים כי הם מקסימים, ולא כי הם רוצים להרוויח עליך - הוא חייב להצטייד במפות OSM באוף ליין, יש להורדה לכל העולם כמעט, ובאפליקציה מתאימה. אין על המפות האלה. מה שקראתם עכשיו קרה לי עשרות ומאות פעמים, ואף פעם המפה לא שיקרה! (קרה שהגעתי לפי המפה לקמפינג שנסגר, אבל מידע כזה אף פעם לא יכול להיות עדכני במאה אחוז) תתעניינו, תלמדו. יש מומחים שיכולים לעזור בצעדים ראשונים, אבל אתם חייבים לשלוט בזה לבד, איפה שאין מומחים ואין אינטרנט, ובקושי יש שארית של סוללה.

אבל רגע, נעשה סדר:

אני מדלג לכם פה על יומיים איומים ונוראים, וכל זה מתרחש כבר בקמבודיה, באמצע בדרך בין מעבר הגבול וסיאם ריפ. ביומיים האלה חטפתי התקפת אסטמה נוראית, אחת הקשות שהיו לי. לא היה לי אוויר אפילו כדי להניף רגל לעלות על האופניים. כבר חשבתי להזמין הליקופטר. ובכל זאת התגלגלתי איך שהוא, כשאני עוצר להתנשף כל מאה מטר, למזלי הארץ היא שטוחה לגמרי - מד הגובה מראה בין 5 ל 34 מטר מעל פני הים כל הדרך מבנקוק ועד כאן. באחד הגסטהאוסים בעלת הבית שמעה את השיעול שלי והביאה לי קערה עם תה רותח והורתה לי לשאוף את האדים. זה עזר יותר מהמשאפים שלי. זה משהו בריח דומה לשמן אקליפטוס ופלפל שחור, וגורם לי להשתעל ולהתעטש. מאז המצב משתפר בהדרגה, ועכשיו אני כמעט נורמלי. נדמה לי ההומור העצמי חוזר לי, וזה סימן.

מול חלוני רפת. יש שם פרה, שני חזירים, הודו וכמה תרנגולות. בלילה, כשאני כבר כמעט נרדם, ריח שריפה עולה באפי. מהחלון אני מבחין שבתוך הרפת דולקת אש גדולה. האינסטינקט שלי הוא לקרוא מהר לבעל הבית, אבל אני שם לב שהחיות לא מבוהלות ולא בורחות. עכשיו אני רואה שיש שם נער, והוא מערים קש ומלבה את האש, ועשן סמיך מצטבר מתחת לגג הרפת. הנער לא נראה פירומן, הוא עובד. רציתי לשאול לפשר העניין, אבל נראה לי מסובך בלי שפה. אני נאלץ להישאר עם השערותיי: אולי זה נועד להחניק את הפרעושים? להבריח את החרקים? לגרש את השדים?

לפניי מחר כשמונים קילומטר עד סיאם ריפ, שם אעשה הפסקה של יומיים שלושה לסיור במקדשים ולמנוחה, ואז גם אחליט לגבי המשך הדרך. האופניים מצוינים, מתגלגלים נהדר, נוחים כמו כורסת מנהלים, שום תקלה. כנראה האופניים הכי טובים שהיו לי עד היום! (זה "קונה רוב", ושוב תודה לחבר'ה מאופני סלאלום)

מתחיל להיות מעניין, הישארו איתי!