אנגקור

מי מנצח, עץ או אבן?

בבאר של הגסט האוס מצאתי את דייגו. כלומר ראיתי בחור אבוד נכנס בצעד מהסס, וגרמתי לו למצוא אותי. היה ערב, כבר סיימתי את כל הסידורים - כביסה, כסף, טיפול באופניים ובירור ראשוני לגבי טוק טוק למחר. לא דיברנו הרבה, כי דייגו מתקשה באנגלית ואני בספרדית, אבל שתינו בירה ועוד בירה והעניינים התחילו להסתדר.

הגעתי לסיאם ריפ אתמול בשעה מאוחרת, אחרי 85 קילומטרים מתישים בלי שיש לי מושג לאן בדיוק אני מכוון. לכן כמה קילומטרים לפני העיר עצרתי באיזה דוכן, פתחתי בוקינג דוט קום והזמנתי חדר בגסט האוס הראשון שעלה לי. עוד תחנה בשביל החומוס מסתבר, עם תפריט ישראלי בעברית ובו ארוחת בוקר ישראלית, שקשוקה, חצי זיווה עם ביצה ורסק, וחומוס. לכן כל כך שמחתי לדוג את דייגו. יצאנו אל הרחוב ובחרנו לנו נהג טוק טוק על פי צבע החולצה שלו, וסגרנו איתו מחיר ושעה למחר.

בשעה היעודה בבוקר הנהג שלנו לא הגיע, אבל שלח במקומו את אחיו, שהתגלה כבחור משעשע ועליז. התאים לנו! החלטנו לקחת את הסיבוב הארוך למקדשים המרוחקים יותר, במחשבה שאת הקרובים נעשה מחר על אופניים.

דייגו ואני

על אף שקראתי המון חומר, ראיתי אינספור תמונות, וחברים שהיו כאן לפני הפציצו אותי בטיפים, עדיין נדהמתי ממה שאני רואה. גם דייגו, שהוא מהנדס מארגנטינה, השתגע לגמרי. רק בשביל להבין: מדובר על קומפלקס בגודל קילומטר על קילומטר (שזה אלף דונם, כן?), מוקף תעלת מים ברוחב כשבעים מטר (!) וחומה עם שערים, כשבפנים זהו מבוך גאומטרי עצום ואיסופי של אכסדרות, כוכים ומגדלים. אין אולמות או חדרים. זה בנוי אבן מונחת על אבן, אין מלט או טיט שמדביק את זה, רק הגרביטציה. כל זה מכונה "מקדש" (לדעתי זה ארמון, נגיע לזה), ויש כשבעים (!) כאלה פזורים בג'ונגל, חלקם קטנים יותר, חלקם גדולים בהרבה (!) מסת התיירים מתרכזת בעשרה הקרובים ביותר לעיר. אנגקור וואט, המפורסם שבהם, הוא לא הכי גדול וגם לא הכי יפה - הוא הכי קרוב לעיר, והכי שמור ומשוחזר.

שיחק מזלנו ומזג האוויר היה מוצלח, והיו יחסית מעט תיירים. דייגו ואני פשוט לא ידענו את נפשנו. צילמנו וצילמנו, אבל אי אפשר לתפוס את הדבר הזה בלי ציוד מקצועי, זה פשוט גדול מידי. בשלב מסוים התחלנו לשאול שאלות מהסוג שאתה שואל את עצמך מול הפירמידות: איך בנו כזה דבר? מאיפה ואיך הביאו את האבנים? לדייגו היו שאלות יותר נוקבות: איך האדריכל שרטט את זה בלי אוטוקאד? בלי מכון העתקות שמש? אני, כהרגלי חשבתי על עשרות או מאות אלפי הפועלים: איך אספו אותם? איך נגשו בהם? כמה שילמו להם ומאיפה הכסף??

לסון, הנהג שלנו, לא היו תשובות. הוא רק ידע לדקלם את מה שכל המדריכים מדקלמים: זה נבנה במאה הזו וזו ע"י המלך הזה והזה לכבוד הבודהה העומד (יש גם בודהה יושב ובודהה שוכב, דברים אחרים לגמרי!). אגב, גם ווישנו ושיווה מוזכרים. לדעתי יש בין שלושתם בלבול גמור. אין למשל שום הבדל בין פסל בודהה לפסל ווישנו. בדקתי טוב. הם נראים שטנץ אותו דבר.

ואיך, פאק, איך כל השבעים מקדשים הענקיים האלה התחבאו להם בתוך הג'ונגל מאות שנים, ולאף אחד לא היה מושג? ובכל הזמן הזה הרי מיליוני אנשים גרו באותו הג'ונגל וקראו להם קמבודים או קמרים או סיאמים. אז מה, הם לא ראו? או שהם לא חשבו שזה משהו מיוחד ואין מה לספר? בשלב מסוים סון הציע לנו לקנות ספר עם כל ההסברים שהילדים מנסים למכור לתיירים. דייגו עלעל לרגע בספר מאחד הילדים, החזיר אותו ואמר: עזוב קובי, למה לנו לקלקל את השאלות היפות שלנו עם התשובות המטופשות של הספר. בוא נישאר ככה! סון נפל מצחוק ולא הצליח להירגע ולהתניע את הטוק טוק רבע שעה. בסוף אמר לי אתה רואה קובי, לא כל התיירים טיפשים!

שליטים, כשהם נעשים כל-יכולים, הם בונים מונומנטים אדירים, בלתי נתפשים בהיקפם וברהבתנותם כדי להפגין את עושרם ויכולתם, וכדי לגמד ולהטיל מורא בפשוטי העם. לפעמים זה שער ניצחון, לעתים זה ארמון או קבר, ולפעמים המלך בונה מקדש לאל. המלך לא בונה את המקדש כי הוא דתי אדוק, אלא כדי לגרום להמונים להיות דתיים אדוקים, כי הרבה יותר קל לשלוט בהמון באמצעות הדת, מאשר באיומי חרב, שאז מוצא פיו של המלך הוא הוא דברי אלוהים חיים. לכן שליטים עוסקים בהדתה. כששליט בונה לבודהה מקדש, הוא מעלה את עצמו למדרגת אל ובונה ארמון לעצמו. בודהה או ווישנו זה רק שם המותג.

למחרת, אחרי שנפרדתי מדייגו והלכתי לחפש מקדשים יותר נידחים על האופניים שלי, הגעתי למקדש תא-פרום, שהדהים אותי טוטל, כי ראיתי בעיניים, אותנטי עד העצם, איך יער אוכל מקדש, מפרק אותו ובולע אותו. כי עץ הוא דבר חי ששולח שורשים, ויש לו זמן ואורך רוח. ואבן היא דומם, ויכולה רק להתפורר עם הזמן.

עץ מנצח אבן.