ילוסטון יורם ואני - חלק ב'

את המשפחה המאמצת פגשנו לפחות 3 פעמים בקמפים שונים. הם שלושה - אבא אימא ונערה מאומצת על אופניים מדוגמים ומצויידים ביותר, והם ידידותיים וחביבים. עם האבא החלפתי הרבה אינפורמציה על דרכים אפשריות להתחמק מהפס הגדול שלפנינו, 2950 מטר, בשמורת "גרנד טיטן".

ואם לדבר על גבהים, ברגע שעברנו את קו ה 2500 מטר שוב חזר לי הקוצר נשימה בגלל האוויר הדליל כמו בקירגיזטן. לכן החלטתי סופית: לטפס על האוורסט זה משהו שאני לא אעשה, אני אמות כבר ככה, בלי לראות את הפסגות מלמעלה...

עוד טיפוסים ויצורים רבים פגשנו, כולל משפחה של ביזונים, וחוויות אין ספור היו לנו בארבעת הימים שרכבנו יחד, יורם ואני. הכנסתי אותו קצת לעניין הקמפים, והוא רכש שק שינה חדש וטוב בהמלצתי (ראיתי שהוא רועד מקור וישן עם כל הבגדים בלילות, ולא מוכן להודות שקר לו, עם שק"ש דקיק של 150 שקל) וגם קנינו חולצות אחידות במחיר מציאה, כיאה לצוות.

נפרדתי מיורם שלשום. הוא מהיר ממני בהרבה, ועם כל החוויה הנפלאה שעברנו יחד, הגיע הזמן להיפרד. מה שהפגישה שלנו לפני המסע לא עשתה המפגש הזה עשה, ואנחנו נשאר חברים, זה ברור.

אתמול רכבתי כשלושים מייל, כשבדרך שוב פגשתי את המשפחה המאמצת. כל הדרך חיפשתי קמפ לחנות בו ולנוח, אבל הכל היה מלא, עד שהגעתי לקמפ הקטן הזה על גדות אגם בשמורת גרנד טיטן שהיה גם הוא מלא, אבל אישתו של הקמפ הוסט אמרה שיש גיברת אחת שישנה באוטו שלה ואולי לא יהיה איכפת לה לחלוק את החלקה שלה עם מישהו. כשהגעתי היא לא הייתה, רק האוטו שלה היה, ואני הקמתי את האוהל במהירות ביודעי שסופה מתקרבת. לאחר שעה הגיעה הגברת, שהתברר שהיא בחורה הולנדית צעירה וחייכנית בשם נורצ'ה, וכמובן שהיא הסכימה לסידור, וקיטרנו על האוכל האמריקאי והאופי האמריקאי בכללותו, והחוסר בירקות ופירות טריים והקפה הזוועתי, והכנתי לנו פעמיים אספרסו על המקינטה, והדלקנו לנו קמפ פייר קטנה וחמימה והצטופפנו סביבה, ושקענו בשיחה קלילה ומתוקה אל תוך הלילה...

כשהתעוררתי הבוקר נורצ'ה כבר לא הייתה, וכשפתחתי את ארגז הדובים מצאתי שהיא השאירה לי שקית עם ירקות ופתק עם נשיקות. גם אני אהבתי אותה מאוד. הלכתי בגשם לקמפ הוסט ואמרתי שאני יורש את החלקה של נורצ'ה לילה נוסף כי סערה מתקרבת ואין לי טעם לצאת, ואם יש מישהו שמגיע מאוחר והקמפ מלא, אשמח לחלוק איתו את החלקה שלי - מסורת זו מסורת...

אני כעת בקמפ הקטן לגדות האגם בשמורת גרנד טיטן, ספון באוהל הטוב שלי וכותב סיפורים, בחוץ יורד גשם וקר מאוד, השק"ש מחמם לי את הרגליים, וזיכרון מתוק של הולנדית יפהפיה מחמם לי את הלב... יש יותר מזה?

ילוסטון יורם ואני - חלק א'

זה היה באיזה קמפ ענקי שפגשנו חבר הולנדי שאת שמו לעולם לא אצליח לצטט, אז נקרא לו תוך ברשותכם, והוא מאוד התאהב בנו הישראלים, ורצינו להדליק לנו קמפ פייר, אבל הפייר ווד אזל, ויורם ותוך הלכו ליער לחפש עץ בזמן שאני בישלתי את הארוחה. תוך חזר עם כמה ענפים ויורם גרר גזע ענק וחרוך שמישהו כבר ניסה להדליק ולא הצליח. הקמפ הוסט (מנהל המחנה), שהמובייל הום שלו היה בחלקה הסמוכה ראה את הניסיונות הכושלים שלנו להבעיר את הגזע, בא ואמר יש לכם שתי אפשרויות: או שתמשיכו לנסות - והגזע הזה לא יבער, תאמינו לי - או שתצתרפו למדורה היפה שלנו. יפה מצידו, אבל יורם לא ויתר, הוא ידליק את הגזע. לאחר חצי שעה, לקול קריאות ההתפעלות של תוך, הגזע בער! (כלומר פלט קצת עשן...) הינה לך הדגמה של אמביציה ישראלית במיטבה, אמרתי לתוך.

לאורך כל עמק מדיסון שבו בילינו שלושה ימים הייתה לנו רוח פנים חזקה ביותר שלא איפשרה לנו להתקדם יותר משלושים מייל ביום. מזג האוויר מוזר מאוד, בכל 10 דקות מתחלף, והטמפרטורה משתנה בהפרשים של 10- 15 מעלות תוך דקות, לעיתים עם גשם ותמיד מול רוח נגדית עקשנית וקבועה שממש עוצרת אותך ועם משבים עזים, מה שגרם לי להצטננות מעצבנת ונהייתי איטי ביותר.

את כל הדרך הזו עשינו יחד, יורם ואני, תוך שאנחנו מתחברים עם טוררים, קמפרים וסתם אנשים, עד לעיירה ווסט ילוסטון, שהיא מלכודת תיירים ענקית ויושבת על הכניסה לשמורה עצמה. בעיירה הזו המקום היחידי שמצאנו לשים את הראש היה מוטל די עלוב, במחיר מופקע של 215$ ללילה.
השמורה היא רמה געשית, לוע הר געש ענקי אם תרצו, וראינו בה כמה מפלים יפים, וכמובן את הגייזרים שהם האטרקציה העיקרית, וברואשם "אולד פייטפול" המפורסם. כל 90 דקות על השעון הוא פותח את המזרקה שלו בגובה כ 20 מטר שמשפריצה למשך דקה וחצי לקול קריאות ההתפעלות של אלפי התיירים ותיקתוקי המצלמות של היפנים. לדעתי כל מזרקה עירונית באיטליה מרשימה בהרבה. אותי עניינו יותר הגייזרים הקטנים, הבוץ המבעבע, בריכת החומצה הגופריתית הרותחת, וזה המתנשף כל 3 דקות.

בווסט ילוסטון פגשתי בחורה על אופניים והתחלנו לדבר, והיא עלתה על זה שאני ישראלי. מסתבר שזו איילה מבארי, שעושה את המסלול בכיוון ההפוך. מפגש של ישראלים - יו נו, הפטפטת החלה... ואם חשבתי את עצמי לפטפטן, בא יורם והראה לי פטפטנות ישראלית מהי...
איילה וחברה שלה נתנו לנו את הפרמיטים שלהם לשמורה שנותרו בהם עוד כמה ימים (עוד אקט ישראלי מובהק), וחסכו לנו 15 דולר.

        (המשך בחלק ב')

המפגש הגדול

הוא כתב לי שהוא רק 30 מייל מאחוריי ושהוא יגיע עד 2 בצהריים, אבל הוא לא ידע איזו רוח פנים מחכה לו במדיסון וואלי הזה. אני ידעתי. אתמול ירקתי דם כדי להגיע הנה, והיום הרוח אפילו יותר חזקה. אז הלכתי לנמנם קצת באוהל, ופתאום אני שומע מתוך  החלום קובי קובי, וחושב שכל האמריקה הזאת זה חלום, ואני בכלל בתל אביב... אבל בכל זאת הוצאתי את האף מהאוהל לראות מה העניין, והינה הוא - יורם אפריים בכבודו ובמו אופניו!

חיבוקים וזה... אמרנו נמצא מישהו שיצלם אותנו יחד. ראינו בקצה הקמפ כמה קמפרים מתקשקשים, ניגשנו. עוד לא פתחנו ת'פה וכבר מצאנו את עצמנו עם הבירות ביד, יורם נהיה שיכור רק מהריח ופצח בבדיחה מתורגמת מעברית לאנגלית עילגת שהתקרבה אל הפואנטה שלה רק לקראת הבירה השלישית, והאנשים, ביחוד הג'ינג'י, שנקרא לו ביל קרטר לצורך העניין, ענו לו בבדיחות אמריקאיות בלתי מתורגמות, שהפילו את כולנו לקרשים...

ואז הקאובוי החתיך, נקרא לו רינגו לצורך העניין, נזכר לפתע - וזה היה לקראת הבירה השביעית - שיש לנו עוד לעשות תמונות על הראש, ולקח את הסמרטרים שלנו ודפק תמונות אומנות, בעוד ביל קרטר ואני מחליפים כובעים ומביימים את הסצינות. ובכל הזמן הזה גוד-דמט-סוזי-דה-סקנד, שהיא אישתו של ביל קרטר הג'ינג'י מזרימה בירות כמו נהר המדיסון שבעמק שלו אנחנו נמצאים, והרוחות שלו ממשיכות להשכיב לנו את האוהלים...

אוקי, אני שואל, גוד-דמט-סוזי אני מבין, אבל למה דה-סקנד?
רינגו נחנק מצחוק ואומר תשאל את ביל...

ביל קרטר מנמיך את המגבעת אל העיניים, וברצינות תהומית מסביר שהוא מנהל קבוצת מירוצי סוסים, והסוסה הכי טובה שלו, זו שלקחה שלוש פעמים ברציפות והרוויחה מיליון דולר, הוא קרא לה גוד-דמט-סוזי כדי שתרוץ יותר טוב, ואחד הסייסים הכיר לו את אימא שלו, זאת הקאו-גירל שאתם רואים פה, ששמה מכל השמות סוזי... וכשהוא התחתן איתה, באופן טיבעי היא הפכה לגוד-דמט-סוזי-דה-סקנד, כדי שגם היא תרוץ יותר טוב...

בשלב הזה אני התחלתי להסביר דברים שאני לא זוכר תוך נפנופי ידיים מול הרוח, שלא הפסיקה להכות, ואיך נרכב מחר נגדה עד ילוסטון רק אלוהים יודע, סליחה ג'יזס, או בעצם ג'רמייה?

גוד דמט סוזי דה סקנד וביל קרטר

רינגו החתיך

ואהבת לרעך כמוך

היום הארוך אתמול נתן את אותותיו, ויצאתי מדילן רק בשתיים אחר הצוהרים לכיוון טווין בריג', מרחק 30 מייל במישור. חשבתי שיהיה קל, אבל הסתבר שזה כביש צר ללא שוליים בכלל ועמוס במשאיות כבדות, שנוסעות על 100 קמ"ש. הבעייה מחריפה במיוחד כששני רכבים כבדים באים אחד מול השני ואין לאן לברוח, ואתה פשוט נאלץ לרדת לשדה, שלעיתים הוא ביצה. הגעתי לבסוף לטווין בריג' רועד מעצבים וממתח. לא כיף.

אבל בעיירונת הזו הפתעה: Bike camp יפה ומקסים, עם מקלחת וכיור לכביסה, ואפילו סטנד לטיפולים, וזה רק לאופניים ובחינם - מתנת תושבי העיר לרוכבים! באולם הקטן ספה, המון תקעים לטעינה, ושולחן ובו כל סייקליסט משאיר מה שמיותר לו, למען חברו העתידי שבדיוק זה מה שחסר לו. יש כאן בקבוק קטשופ, קופסאות מרק ומולטי-טול. אני שמתי את המראת כידון שקניתי ולא נוחה לי.

פגשתי כאן זוג על אופני טנדם, שעל אף שהם נוצרים, הבת שלהם גרה בישראל ומתקרבת ליהדות, והאישה מעוניינת לרקום לבתה מטפחת ראש, וביקשה ממני לכתוב לה פסוק בעברית כדי לרקום על המטפחת... התלבטתי בין "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" לבין "ואהבת לרעך כמוך" הפחות פנאטי ויותר אנושי לטעמי. כתבתי לה את 'ואהבת' במחברת בכתיבה תמה, והורתי לה להעתיק בדיוק. למרות שניסתה להסתיר זאת, ראיתי עד כמה היא נרגשת ומחבקת את המחברת אל ליבה. "מי היה משער שאפגוש דווקא כאן יהודי נחמד שיכתוב לי פסוק" היא אמרה. עניתי לה בעברית "נסתרות דרכי האל"

ויש לי חבר חדש, קמפר בשם פרד פיטרסון. הוא פנסיונר שגר כבר 10 שנים במובייל הום שלו. מתעניין בתרבויות, גיאולוגיה והיסטוריה וחוקר את הארץ, ממש כמוני. מצאנו שפה משותפת, ודיברנו על טורקיה מכל המקומות. גם הוא חושב שאיסטמבול היא אחת הערים המרתקות בעולם... כשיצאתי לבסוף לדרך, נתתי לו את כרטיס הביקור שלי. לאחר כשעתיים של רכיבה, באמצע הדרך מכונית עוצרת לפניי, ואיש יוצא ממנה ומנפנף לי. נפנפתי חזרה והמשכתי, ופתאום אני שומע מאחור "קובי!" אני עוצר ומזהה את ביל! וכך, לצד הדרך מול המשאיות שכמעט דורסות אותנו המשכנו בדיון המלומד שלנו על איסטמבול, אללה וארדואן... קבענו להפגש בווירג'ינייה סיטי מחר בערב, והוא יקח אותי לתיאטרון חיקויים של שרה פיילין, טראמפ ואובמה. הלוואי!

הון שלטון עולם תחתון

ידוע שאני עוצר בנקודות עניין הסטוריות וקורא את כל ההסברים (ולכן בין היתר אני הרוכב האיטי במערב), כן?

אז צ'מעו סיפור:
הצריף שרואים בתמונה נבנה ב 1863 (וכמו שאתם רואים שרד עד עכשיו בלי שיפוצים ושחזורים) ע"י חבורת פושעים ידועה על אם הדרך בין טווין בריג' ווירג'יניה סיטי, והתחזה לפונדק דרכים אופייני לתקופה, בו עוברי הדרך העייפים מקבלים צלחת מרק, מיטה ומספוא לסוסים. אלא שעד הבוקר האורחים התמימים נשדדו עד התחתונים. כשהגיעו לווירג'יניה סיטי והתלוננו אצל השריף, השריף וסגניו משום מה אף פעם לא הצליחו לתפוס את השודדים - מפני שהשריף עצמו היה ראש הכנופייה...

אזרחי העיר ההגונים ידעו על כך - הכל נעשה בגלוי, אבל השריף שוב ושוב נבחר למשרה הרמה... בתמיכתו של חוואי עשיר שהשתלט בדרכים מפוקפקות על רוב אדמות העמק.

(נשמע מוכר מארצנו החביבה? היושב בראש הוא גם ראש השודדים? איך קראנו לזה... נו... "הון שלטון עולם תחתון"? משהו כזה?)

הסיפור הזה נמשך יותר מעשרים שנה, עד שקמו אזרחיה ההגונים של העיר והחליטו, אהממ... נו... איך נקרא לזה, 'לשבור שתיקה' נניח, והקימו תחנת משמר אזרחי מול הפונדק, והשודדים נרצחו אחד אחד בידי האינדיאנים מהסביבה ששיתפו איתם פעולה.
ועל זה נאמר: בקרוב אצלנו.

רוח פנים מתונה אך בלתי פוסקת + עלייה מתונה אך לא נגמרת = מלחמת התשה מתמשכת לסייקליסט. רציתי להגיע לווירג'יניה סיטי, אבל שני רוכבים וותיקים הזהירו אותי שכל מקומות הלינה והקמפגראונדים מוזמנים מראש ואין סיכוי להשחיל סיכה, וזה בגלל חג ה 4 ביולי שמתחבר עם סוףשבוע. הם כבר התקשרו לכל המקומות. אם אני נתקע, כך אמרו, יש כמה מקומות טובים לווילד קמפינג קצת לפני ווירג'יניה סיטי. אהה! אמרתי להם, אתם פשוט רוצים לסלק אותי מהדרך כדי שישאר לכם מקום! אוקיי, תפסת אותנו! הם אמרו בקריצה, ומיד ידעתי שזה נכון.

בסוף שכנעתי איזה מוטל, שהיה כולו תפוס לתת לי להקים אוהל בחצר תמורת 15$. נו, מתגלגלים איכשהו...

קאובויס

שעת דמדומים. על השלט, מתחת למילה באר כתוב פיצה. נכנסתי. מייד הרגשתי שאני לא לבד כאן, אבל לקח לי דקה להסתגל לאפלולית ולראות שיש מקום פנוי אחד על הבר. הססתי. בעל המגבעת הפנה אלי מבט והניד בראשו. התיישבתי. בין הבאר והמטבח התרוצצה אישה זקנה, פה מגישה עוד ועוד בירות, שם מכינה פיצות ענקיות ומקנחת את הזיעה במגבת. כמעט ויתרתי על פיצה למרות שבשבילה נכנסתי, לא היה לי לב להעמיס עליה עוד עבודה, אבל היא יצאה מהמטבח, הניחה לפניי בירה בלי שביקשתי ואמרה "יור פיצה איז אין דה אובן".

שוב החלה מסכת הניחושים מאיפה אני... "רומניה?" לא. "אתה רוסי" לא. "ספניש? איטליין?" לא ולא. מישהו בפינה אמר "תגיד לי את השם שלך ואומר לך מאיפה אתה" "אשלי" אמרתי, "ג'ק אשלי". בעל המגבעת הרים את ראשו מהכוס ואמר "אהה! דרום אוסטרליה! יש שם אנשים עם המבטא הזה" הזקנה יצאה מהמטבח עם הפיצה המוכנה ואמרה בטון יבש "הוא ישראלי". ולעיירה הזו עוד קוראים "וויזדום" ...

בדרך לכאן עצרתי במרכז מבקרים של "ביג הול באטל". שוב הצבא האמריקאי שמונה מאות פרשים ותותחנים הכריע בקרב גבורה עקוב מדם כפר אינדיאני של חמישים איש... שם למדתי שהעמק הזה, ששוכן בגובה 1900 מטר, נקרא "ביג הול" ויש לו פרק חשוב בהסטוריה האמריקאית. כאן גם עובר ה"דיוויד ליין", קו פרשת המים של היבשת.

בעל המגבעת אומר שיש לי מזל עם מזג האוויר, "יש לנו רק 25 יום של צמיחה. אנחנו  יכולים לקפוא כאן בכל יום בשנה." הוא אמר לי שמגדלים כאן את הבקר המשובח בעולם. ב 25 יום האלה קוצרים מספוא לכל השנה. פתאום נקלט לי שאני מדבר פה עם קאובוי. ממש אמיתי. האנשים פה הם גדולים ורחביי גרם, הדיבור שלהם איתי ומתנגן, ויש להם מבטא אמריקאי כבד עד שאני בקושי מבין. הם מזכירים לי מושבניקים של פעם. זה בדיוק זה. בוקרים.

קמתי ממש מוקדם ומלא אנרגיות, והחלטתי לצאת ללג הארוך והקשה שיש לפניי: כ 65 מייל עם שני פסים גבוהים עד דילן. בדרך, בעוד 17 מייל יש עיירה קטנה, ג'קסון, שם אני עוצר לברקפסט ומגלה וואי פיי מהיר וטוב. לוקח שעה של עידכונים, ויוצא אל הישימון. והמראות כל כך יפים! המרחב אדיר ואין סופי, באופק הרים מושלגים, ודממה. כל כך שקט שאני שומע את כל רחשי האופניים ומבין רק משמיעה שצריך להחליף שרשרת.

עכשיו אני ב RV פארק בדילן, אחרי יום מדהים, הכי ארוך שלי עד עכשיו - 68 מייל עם כ 1500 מטר טיפוס; הכי גבוה, והכי יפה!

(33) הו לורד!

"הו לורד הו לורד! הו------לורד! כמה רשע, כמה שנאה, כמה עוול, כמה שיטנה! אתם, נשמות רעות שלי, אתם, שמאזינים לי עכשיו בחצי אוזן, ששומעים וחוטאים באותו הזמן! ראו את ג'רמייה הקדוש, נביא האל, שהיה מוכן לרתום סוסים למרכבה כדי לעזוב את גיא הצלמוות הזה! כן, הוא רתם את הסוסים! ואתם יודעים למה? הו-----כן. אתם יודעים למה. כי הוא ידע שיש ביסט על פני האדמה, חיה רעה! גדולה מאוד, מאוד מאוד!" (פירסומת לפיקאפ טרק החדש של פורד - ליס, רנט טו און, נו קש!) "כן, נשמות תועות שלי, ג'רמייה עלה השמיימה, והביסט עדיין כאן! ואתם יודעים מי החייה הרעה, הו לורד, הו------לורד, אתם יודעים בלב! אתם! אתם! אתם הסוגדים לדולר! אתם הרודפים אחר רכוש! אתם הנוהגים במכוניות המהודרות, הרוצים בית ועוד בית!" (פרסומת לבתי עץ: 24 פיט אורך! 18 פיט רוחב! למבר הום רדי פור יו! רק 11,000$ נו-----קש! קר------דיט אונלי!) פתאום אני שם לב שהקריין בפרסומות זה אותו אחד, הפריצ'ר עצמו, שמשנה את קולו. אני מזהה אותו לפי חיתוך הדיבור. הוא לא יודע שיש לו מאזין טכנאי הקלטות...

הפריצ'ר שלי הפעם בעל קול טנור בל קנטו, אין לו את הבס העמוק כדיי לייצר את הדרמה, אז כשהוא אומר 'הו-----לורד' הוא עושה צרידות של ג'ו קוקר. אני עובר לקאונטרי מיוזיק כדי להרגע ולחשוב על החטאים שלי. ג'וני קאש. העמק ארוך ארוך, נהר BittrRoot לצידי, השמיים כחולים ללא רבב והרכיבה זורמת מעצמה. מימין לכל האורך רכס גבוה ומושלג עם פסגות משוננות, משמאל הרים נמוכים יותר מכוסים ביער... הכל כל כך יפה ורגוע, איפה יום הדין? איפה העונש על החטאים? איפה ג'רמייה?

השמש קופחת והחום אדיר. אני מחפש צל לעצור לרגע לאכול חטיף, נדחף בין השיחים ומתיישב על העשב. פתאום מגרד לי, תוך דקה אני קולט שהתיישבתי על קן נמלים, והן כבר הגיעו לי לכובע! כולי אפוף במאות נמלים, שהן כנראה החרק הכי זריז בטבע. קופץ חזרה לכביש הלוהט וכמה שאני מתנער זה לא עוזר, מהכביש הן מטפסות עלי שוב ושוב... מרוב יאוש אני עולה על האופניים ועושה לכמה נמלים רה-לוקיישן. בקן מודיעים על אבדות רבות ועל עשרות חטופים... בערב בקמפ עדיין יצאו לי נמלים מהבנדנה...

אני מגיע לעיירת מערבונים נוספת - דרבי. פאסדה מאוד יפה ומשכנעת של מבני עץ בסגנון המערב, אבל הכל יפה מידי, חדש מידי. אני הולך לסימטה שבעורף להציץ מאחור - בטונדה מכוערת ומתפוררת סטייל שיכון ג' בית שאן. הו לורד הו----לורד, חוטאים!

ממול מסעדה ששמה "מסעדה משפחתית דרבי" והסיסמה שלה "אנחנו לא טובים כי אנחנו וותיקים, אנחנו טובים - ולכן אנחנו וותיקים!" נשמע טוב. אני נכנס ומזמין את מרק היום, שזה מרק ת"א מוקרם. מקבל משחת תפוחי אדמה בגוון בטון עם חתיכות בייקון. תגידו פירה אז אני אבין! בתור נקמה אני גונב כמה שקיות סוכר, כי חסר לי, ועל הדרך גם כמה ריבות. חרדה קלה מתגנבת לליבי, אני החיה הרעה! אני הביסט! מה יגיד ג'רמייה? מה יהיה העונש שלי? עלייה קשה? שרב נוראי? אני מעיין במפה לראות מה בהמשך - אוי ואבוי: שני פסים אחד אחר השני, בגבהים של 2180 ו 2390 מטר! הכי גבוהים עד עכשיו! הו לורד, הו ג'יזס, מעין יבוא עזרי? איפה אתה ג'רמיייייה!