ווילד קמפינג

(11,12) 30 במאי - 1 ביוני

הנהר הולך ונעשה צר יותר, כעת לא יותר מ 10-15 מטר, והוא שוצף בזרם עז. ככה זה עם נהרות, ככל שאתה מטפס במעלה הזרם הם נעשים צרים יותר, דרמטיים וחזקים יותר. לכן אני תמיד מעדיף את כיוון הטיפוס, למרות הקושי.
וככול שאתה עולה במעלה הנהר אתה נקשר איליו, מתחיל להכיר אותו - עד כמה שזה יכול להשמע מוזר - ומתחילה להבנות בך השאיפה להגיע אל המקורות ממש, לראות מאיפה הדבר העוצמתי הזה מתחיל...

הקמפ גראונד הזה, שנקרא "מקנזי בריג'", הוא לא יותר מחלקה קטנה לצד הנהר, ללא שום שירותים או מקלחות, רק באר במרכז המחנה שממנה אתה שואב מים. וזה עולה 25 פקינ דולר! זה מה שנקרא 'מאני פור נסינג'. זה לא יאומן שאנשים מזמינים מקום לכאן חודשים מראש! אמריקה, לך תבין. עוד לילה בלי מקלחת.
זה גרם לי לצאת מוקדם בבוקר ולהתנפל על העליה כמו פנתר (רק ביטוי, אנטי-פנתר יותר מתאר אותי).

והעליה נהיתה ממש קשה. מזל שיש לי את הנהר לנחם אותי. ראיתי את הקיאקים - נראה כיף אדיר, הסירה שלהם זעירה, אולי שני מטר אורך והם רוקדים איתה רוק-אנ-רול סוער, ואת הדייגים, אלה עובדים ממש קשה, חותרים נגד הזרם ומשליכים חכות שוב ושוב, ועוד לא ראיתי מישהו מהם תופס אפילו חצי סרדין מת. והם משלמים עבור הרישיון לדוג! - נו, לך תבין.

חם מאוד, ממש שרב, נגמרו לי המים והכוחות, ולפני אגם יפה שהוא מקור נהר מקנזי, ומסומן במפה קמפינג מסעדה ולודג'. אמרתי אני אקח קבינה הפעם, ננוח קצת, ומקלחת אחרי שלושה ימים... לאקשרי! לוקח את הפניה, צולל למטה בירידה מטורפת תוך הפסד של איזה שבעים מטר גובה עד לגדת האגם, כשאני מבין שכאן אני נשאר מה שלא יהיה, כי כוח לטפס מכאן חזרה אין לי. למטה ריזורט יפה עם כל הפסילטיז, נכנס פנימה. גברת מבוגרת במדי חקי מדוגמים כמו של הצופים אומרת לי סורי. יש לך את הבלו כארד? אין? אין לנו כלום בשבילך. אבל גיברת, אני גמור, לאן את רוצה שאני אלך?? סורי. טוב, אז אפשר לאכול במסעדה? נסיג פור יו, סורי.
אני מנסה להתווכח - הינה כאן יש מלא מקומות ריקים, אני אוהל קטן, שני יארד זה מה שאני צריך... קוראת למנהל, עוד פוץ מגוחך עם עניבה עוד יותר כחולה. החרא לא טורח לקום מהכיסא ולבוא, עושה לה עם היד תעיפי אותו. אני רואה ברז ובלי לשאול ממלא את הבקבוקים לקול מחאותיהם, ומתחיל לדחוף ברגל במעלה העליה המטורפת, קרוב לאפיסת כוחות, וגעגועים לקירגיסטן צפים לי. שם אנשים זה אנשים, לא כלבים במדי צופים!

המשכתי עוד איזה מייל וחצי והתחיל לרדת הערב. טוב, אין ברירה, הערב זה יהיה ווילד קמפינג, מה שאנחנו קוראים בר בשטח. מחפש בעבי היער שני מטר שטוחים יחסית להקים את האוהל, חושב איך להתגונן מהחיות, ואז מגלה שהבעיה היא לא דובים ואריות אלא החרקים. תחילה באו החלזונות. רק הקמתי את האוהל וכבר שלושה ארבעה מטפסים לעליו. אחריהם הזבובים והיתושים, אלה עוקצים ואלה נושכים! ואז הופיעו האריות האמיתיים - הנמלים. כל אחת בגודל סנטימטר, אשקרה רואים בעין את המלתעות שלהן, וכלום לא עוצר אותן! ואני, תוך קרב מאסף נואש, בישלתי לי פסטה... בסוף צצלתי לתוך האוהל, סגרתי את התריסים ונהיה שקט. פרדייז. תודה לאלוהי האוהלים ולג'יזס.

מקנזי ריבר

(9,10) 28-9 במאי

פגשתי אותו לראשונה בקרבס, אותה עיירה שבה החלפתי צמיג. טרוי הלך לחפש מלון, אני חיפשתי קמפ. כל מי ששאלתי אמר שאין. ראיתי במפה נהר גדול בקצה השני של העיר, נסעתי לשם לנסות את מזלי, מתחת לגשר אני רואה שטח אפשרי ויש שלט גדול "אסור להקים אוהלים!" אבל בין השיחים אני רואה כמה אוהלים. הסתובבתי שם קצת, התקבצו סביבי כמה טיפוסים לוטשים עיניים. ראיתי שהכל מסביב אשפה והאוהלים די בלויים, ופתאום הבנתי שזה המחנה של ההומלסים. וויתרתי והלכתי למוטל. זה היה גשר יפה, עתיק, עם קטע שמסתובב על צירו למעבר ספינות. כשכבר הייתי במוטל, נזכרתי שהכותרת בשלט הייתה "מקנזי ריבר". אגב, תזכירו לי לכתוב בהזדמנות על ההומלסים. יש כאן המון.

אחרי יוג'ין העיר הגדולה, ביומיים הבאים הנהר נהיה צר יותר, כ- 30-40 מטר, הוא זורם בשצף ומימיו שקופים וצלולים כבדולח. לכל אורך הדרך בתים ואחוזות יפות משני גדותיו, צימרים יוקרתיים עם דשא עד המים, הכל פרטי, אסור למעבר, ולא בשביל צוענים כמוני. גם חנויות נוחות או תחנות דלק נדירות. מה שיש הרבה זה רמפות להשקת סירות. יש כאן הדגים המדהימים שנקראים טרוט שמטפסים במעלה הזרם, כך למדתי, וראפטיג. בדיוק החלה העונה. בכל רמפה כזאת יש שלט ובו מפורטים חוקי הדייג: איזה דגים אסור לדוג וכמה דגים מותר לכל דייג לקחת ביום (שניים באורך שישה-עשר אינצ' לפחות. קטנים יותר ונקבות בחזרה למים.)

אחרי יום דיווש ארוך הגעתי בשעה מאוחרת למוטל קטן שיש לו גם כמה קמפ סייטס לאוהלים. באור אחרון הצלחתי להקים את האוהל, והינה את מי אני רואה? טרוי כמובן! הפעם כבר ממש התחבקנו וישבנו לבירה. עושה רושם שאנחנו יחידים כרגע במסלול כי לא ראינו עוד טוררים מאז שעזבנו את החוף. אנחנו חושבים לעשות יום חופש כי בעוד כמה מיילים מתחיל הטיפוס לפס הראשון, ושנינו עייפים.

אבל אני לא אוהב את המקום הזה, הוא מאוד בסיסי ואין בו מקלחת, רק כיור, ועולה 25$! בבוקר אני רואה כמה מקומות בהמשך הדרך, עדיין לפני הטיפוס הגדול, ומחליט להתקדם לשם רק כ 15- 20 מייל. טרוי מזהיר שזה חופשת חג עכשיו, ממוריאל דיי, והכל מוזמן ותפוס, אבל אני לוקח את הצ'נס וזז. מכסימום אני אחנה בר בשטח, יש לי אוכל וכל מה שאני צריך.

לאחר 17 מייל אני מוצא קמפ גראונד מחוזי, אבל שלט גדול "כל המקומות תפוסים". בכל זאת נכנס, עושה סיבוב ורואה מקום פנוי. אין איש לדבר איתו, רק מעטפות שבהם אתה מכניס את הכסף ממלא פרטים ומשלשל לתיבה. לקחתי. לאחר שכבר הקמתי את האוהל אני מגלה שבקבלה המודבקת לעץ כתוב שהאנשים שהיו כאן שילמו עד מחר! כלומר חטפתי למישהו את המקום! (ישראלי או לא ישראלי?)
יותר מאוחר הסתובבו סביבי כמה פקחים, לטשו עיניים אבל לא אמרו כלום. נקווה שלא יגרשו אותי באמצע הלילה...

אגב, אתרי הקמפיג כאן כל כך נקיים שזה ממש לא יאמן שאנשים עם ילדים כלבים וחתולים וקמפר ענק צלו פה חזיר שלם רק לפני כמה שעות! גרגר לא משאירים פה, הכל חדש כמו יער בראשית! וזה לא שמישהו משגיח, כן? זה החינוך! (כן, אני גוער בכם טינופות! תלמדו! כן כן, אבל אנחנו הישראלים אנשים חמים, אוהבים לחבק... שמענו)

אחרי שאכלתי משהו ונחה דעתי, אני מרים ראש להביט מסביב ולפתע רואה כיפה לבנה יפהפיה ממש מעלי! ג'יזס! להגיד שאני לא מת מפחד? מהגובה, מהטיפוס, מהקור, מחיות רעות ביער... אול מייטי הלפ מי!! (מנסה להשתלב בעגה המקומית, אולי זה יעזור...)

פנצ'ר ראשון חבר ראשון וגי'זס!

(7,8) 26-7 במאי
עד שכבר חשבתי שכל אורגון זה צוקים ויערות גשם, עזבתי את החוף ופניתי מזרחה אל פנים הארץ והנוף בבת אחת התחלף. עכשיו אני נוסע בין עמקים וגבעות, בלב שדות שעורה ואספסת. פה ושם אני חולף על פני חווה חקלאית או כפר קטן, וגם האוטוסטרדה פחות עמוסה במשאיות ענק. אני מגלה שבשבילי זאת הקלה, כי נופים דרמטיים, עם כל יופיים וקסמם, שואבים המון אנרגיה נפשית. זה לא קל להתפעל ולהתרגש כל רגע.

המסלול עכשיו מוביל אותי לכבישים צדדיים שקטים יותר, ברולינג-הילס מתמשך, די מתיש יש לומר, למרות שהעליות לא קשות. אם בחוף פגשתי כל יום 3-5 טוררים כמוני, רובם ככולם ממשיכים לכיוון קליפורניה, ביומיים האחרונים פגשתי רק אחד, בחור מצחיק שאת שמו לא קלטתי, טירון מוחלט - זו הפעם הראשונה שהוא עושה דבר כזה, כולו חדש ומדוגם ישר מהחנות, עם טרק 520 מהניילונים שהתחיל לפני ארבעה ימים, כלומר מיד אחרי שהגשם פסק, כך שאפילו גרגר בוץ לא דבק בו ובציוד שלו. והכי מצחיק: כולו בירוק, מהתיקים, עבור בביגוד וכלה בשרוכי הנעליים, דבר כזה עוד לא ראיתי! ארבעה ימים הוא התלהב מעצמו, לא מאמין שזה בכלל אפשרי, והיום הוא בתשישות גמורה, לא מאמין עד כמה זה בעצם קשה. טירון נו.
כל היום רכבנו ביחד, ובכל עצירה היו לו מיליון שאלות, ולי את כל התשובות. זה לא יאמן עד כמה אני מנוסה!

ידעתי למה חיפשתי סמרטפון עם רדיו אף אם. הכביש הכפרי לגמרי ריק, ואני מרשה לעצמי לשים אוזניות ולחפש תחנות. מצאתי תחנת קאנטרי לרוחי, וזה מתאים לי בול לקצב הדיווש. אני נהנה מעומק האפ-רייט בס, מצלילות הפולק גיטאר, ממתיקות הפידל וויולין, ומהזמרת, ששרה כאילו היא ילדה בת 14 שאתמול קיבלה מאימא את החזייה הראשונה שלה, והיא בטח בת שישים...
אני נסחף להטפה של איזה פריצ'ר שאת האנגלית התנכית שלו אני לא לגמרי מבין, אבל נהנה מהמנעד המהמם של קולו העמוק והדרמטי, מלחישה ועד צעקה, הכל כדי להטיל מורא במאזינים ולשכנע את צאן מרעיתו לתרום יותר, כי ג'יזס חי מהתרומות האלה... והמיילים רצים רצים בלי להרגיש...

וגם חבר יש לי - שוב פגשתי את טרוי, הפרש הירוק, (הפעם שיננתי היטב את שמו, כי אוי לפדיחה...) מסתבר שבלילה הקודם בקרבס שהינו במוטלים סמוכים, ממש בטווח מאה מטר. סיכמנו שאם נפגש שוב, כבר נהיה ממש חברים מהפלמח, וכעבור שעתיים נפגשנו שוב!
המשכנו יחד. אני מתחיל לחבב אותו.

בקיצור, מה אני מקשקש לכם, ההתרגשות עלתה לי לגרון, והתחלתי להבין שאני בעצם נהנה עד השמיים! ככה בדיוק אני אוהב את זה! תקופת ההסתגלות חלפה, ועכשיו אנחנו בעצם העניין! רק שההרים האדירים שמסתמנים באופק קצת מפחידים אותי...

ופתאום בתוך כל הפסטורליה - פוף! פנצ'ר באחורי! קרע רציני בצמיג. אלתרתי איכשהו תחבושת עם סרט גורילה לעיניו המשתאות של טרוי, והתגלגלנו יחד לעיירה הסמוכה שם מצאנו מתקן אופניים, בחור צעיר ויעיל להפליא, והתחדשתי בקונטיננטל טרקינג חדש, והוא ברגלית, ויחד התגלגלנו עד יוג'ין ושם התפצלנו, הוא למלון ואני לקמפינג.

טוב, יללה לישון, מחר מתחילים לטפס!

אמריקאית

(5,6) 24-5 במאי
זה היה באותם ימים עתיקים כשהחלוצים הלבנים כבשו את המערב, שכמה קאובויס סטורי שיער וקמוטי מגבעת נכנסו לבאר של איזה מקסיקני עבה, גמרו לו את הוויסקי עד שנשרף להם הגרון והלכו מכות או משהו כזה. הבוקסים היו כל כך קשים והלסתות כל כך קשוחות שכל השיניים עפו, וזה, נזכיר, היה (לכאורה) עוד לפני שבהלת הזהב החלה ולא היה שום רופא שיניים שיענה לטלפון.

למרות האף המעוך והגרון השרוף, החבר'ה שלנו בכל זאת חפצו לקלל את המקסיקני מכל הלב, כי אם לא אז מה עשינו? וככה יצא להם דיבור משונה ולא מובן שנקרא אמריקאית, שזה אנגלית עם גרון שרוף, אף שבור ובלי שיניים.

השנים חלפו צ'יק צק, ואמריקה הפכה לארצות הברית ומרחה את העולם בקטשופ והטביעה אותו בקולה, והגמגמנים שלנו הפכו לגיבורים לאומיים וכיכרות הערים נקראו על שמם, וההמונים אימצו את שפת החלוצים הגיבורים,  האמריקאית, והפכו אותה לשפתם החביבה.

וכאן מגיע אני, גמגמן לא קטן בזכות עצמי ודיסלקט מדופלם, אממה - פטפטן אבססיבי, וכל מפגש שלי עם המקומיים מתחיל בחמש דקות ארוכות של אי הבנות והתנצלויות הדדיות עד שכל צד מהנהן בהגזמה לאות שהכל מובן. (לכאורה). מזל שהם מנומסים כלפי זרים פה, ויש להם את הסבלנות לחזור על כל דבר חמש פעמים, עד שהם מדברים ממש לאט ואני מתחיל להבין משהו. לכאורה כן?

אבל הומור יש להם פה, זה ברור. לא שאני מבין אותו, אבל אני תופס שזה הומור ופורץ בצחוק שיכורים קולני עם הגרון השרוף שלי (מסיגריות ואסטמה) - וזה עובד! כי מיד הם מורידים לי חבטה על השכם וקוראים לי "מיי פרייינד" עם המבטא המאנפף עד עומק הסינוסים, ואת זה אני ישר מבין!

ולעניננו
רענן ונמרץ אחרי יום השבתון שבו נחרתי ונמנמתי לסרוגין, יצאתי לדרך מוקדם ודיוושתי בקצב. כשעצרתי בנקודת נוף להשקיף על האוקיאנוס, ניגשתי לבחור שעמד שם וביקשתי שיצלם אותי. אתה ישראלי, הוא אמר. איך אתה יודע? המבטא שלך. אני עובד עבור "טבע", מכיר אתכם. בלגן גדול אצלכם. עזוב, למה ישר לבאס, גם אצלכם הפוליטיקה משתגעת. ניסינו להחליף נושא. הוא הראה לי על המפה דרך צדדית בעוד כמה מיילים ששווה לעבור בה, ואני עשיתי כעצתו. באמת יופי של טרק לאורך נחל מפכה, הזכיר לי חדוות רכיבה מהי!

כשחזרתי למסלול גיליתי לפתע שאני סמוך לנקודת הפיצול: שבירה מזרחה על מסלול טראנס אמריקה לכיוון הרוקי'ס, או ממשיך לאורך החוף על מסלול פסיפיק קוסט לעבר קליפורניה. לקחתי שמאלה...

הקמפ בחצי הדרך לסאלם היה יפה ונחמד, אבל היה ריח מוזר באוויר, סוג של צחנה, עד שגיליתי שחלקת האוהלים היא גם חלקת חיות המחמד של המחנה, והאוהל שלי ניצב בין מוקשים חומים. הייתי עייף מכדי לעשות משהו בעניין וניסיתי להתעלם כמיטב יכולתי...

כעת אני בפרוור של סאלם, במוטל, הלכתי למסעדה מקסיקנית. גם למקסיקנים שפה אמריקאית משלהם, מסולסלת כאילו סובבו להם את הפנים בסטירה תוך כדי דיבור... ואני עוד צריך להחליט מה להזמין...

צמחיה יפה יש להם פה, כולל צמחים נדירים שהמדע טרם גילה!

גשם

(5) 23 במאי
אחרי שניסינו לייבש את האוהלים שלנו, גרי ואני, בסככה שמצאנו, וכבר נהיה צוהרים, איבדנו את הסבלנות ויצאנו לתוך הגשם. גרי הוביל באיזה קיצור דרך שהוא מכיר - הוא קנדי וזו הפעם התשיעית (!) שהוא עושה את המסלול הזה - וכשהתחילה העלייה הוא פתח עלי פער ונעלם. בחור מעניין. הוא סוחב 35 קילו ציוד בלי האופניים. אני עשרים. הוא נתן לי טיפ ממש חשוב: לסחוב איתי רק בקבוק אחד מים. לא יותר מליטר. רואים שאתה בא מארץ מדברית, הוא אומר לי, יש לך לפחות 4 ליטר כאן, ואין שום צורך. בכל מקום תמצא כאן ברז מים, והם טובים לשתיה. שאלוהים יברך אותו - חסך לי 3 קילו ברגע!

זה היום החמישי שאני בתנועה, השרירים כואבים ואני בקושי סוחב בעליות, וכאלה לא חסר. לקראת ערב פגשתי באיזו צומת זוג טוררים גרמנים שראו על הקסדה שלי מדבקה של ברלין וצהלו לקראתי. גם הם היו גמורים, וביחד, תחת גשם ורוח, עיינו במפה וראינו שיש עוד 8 מייל עד פסיפיק סיטי, שם יש להם חדר מוזמן. כל החדרים בעיירה כבר תפוסים, הם הזהירו. פתאום לא היה לי חשק לעוד קמפינג, ודפקתי קצב. מניסיון במצבים כאלה הלכתי ישר לשולי העיירה, מחוץ לרחוב הראשי, ושם מצאתי את המוטל שלי, חדר מקסים וגדול עם מטבח מצוייד, סטייל סבנטיז, כמו קפוא בזמן, ועשרים דולר פחות משלהם. מקסים, כבר אמרתי?

החלטתי מיני וביי להשאר לילה נוסף. כביסה, קניות, סידורים וארוחה טובה במסעדה, ולא לדווש מטר - זו התוכנית.

וכדי שלא תצאו עם פוסט דל -

פינת הבצפר: איך מחממים אוהל בלילה קר
רבע שעה לפני שהולכים לישון מחממים ליטר מים חם חם אבל לא רותח וממלאים בקבוק רכיבה מהסוג המבודד, כמו הבקבוקים של קאמלבק, או תרמוס, סוגרים היטב שלא ידלוף, ומכניסים לתוך שק השינה באזור הרגליים. כעבור רבע שעה נכנסים לשק עם הבקבוק - תענוג! והאוהל כולו חמים, וזה מחזיק כל הלילה!

קיוונדה רוק

קייפ קיוונדה

המוטל שלי

גרי

(3, 4) יום ככה יום ככה

21 במאי
יום האתמול היה די אפור. סוג של אנטי קליימקס. על אף שרובו היה די מישורי, דיוושתי בעצלתיים ולא התקדמתי הרבה. גם לא היו איזה אירועים מיוחדים או יוצאי דופן. כביש 101 הוא חד נתיבי ודי עמוס, וזה אומר שאתה מדווש בשוליים - באין שוליים יותר נכון - ורעש המשאיות שחולפות סנטימטרים ממך מחריש אוזניים, שלא לדבר על כמה שזה מפחיד.

האמריקאים חולי מכוניות, ויש כאן קטע של הצליל של המנוע. הרבה פיקאפ טראקים משנים את האגזוז ככה שהמנוע ישמיע נהמה חייתית, ומתחרים ביניהם של מי יותר "ביסט". לפעמים אתה רואה פורד קטנטנה עם שאגה של משאית. יש גם שמן מיוחד שהפסיכים מוסיפים לדלק כדי שהמנוע יעשן ויחרחר. ויש כמובן את הקטע של הקמפרים והמובייל הומס, שזה תרבות שלמה בדרכים ובחניונים המיוחדים.

בסוף נמאס לי, ראיתי איזה קמפ נחמד ונכנסתי. אחרי שעה נגש אלי בחור עבה ומקועקע, כולו התרגשות, ולוחץ לי את היד בחום. הוא שמע מהבחור במשרד שאני מישראל, והוא אוהד גדול של ישראל. יהודי? שאלתי. "לא, פשוט אוהד. חברים שלי אוהדים קבוצות פוטבול, בסקטבול, אני אוהד ישראל - "דה בסט טים אבר!"

הכנתי לשנינו קפה שזכה ממנו לתשבוחות אדירות, ונכנסנו לשיחה.
"יש תהפוכות פוליטיות אצלכם" כך הוא, "אז תדע שגם באמריקה כבר מתגלים הסדקים והאדמה רועדת. טראמפ וסנדרס הם שני קצוות של אותה תופעה - להמונים נמאס."
הסכמתי איתו. ציטטתי לו שורה של שלום חנוך "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". נפרדנו בחיבוק. קוראים לו קרג.

22 במאי
אני מדווש לאורך הלגונה של נהר Tillamook. סוף סוף לא על כביש 101 האיום. הנוף שקט ויפה, פה ושם דייגים זורקים חכה. שמתי אזניות וחיפשתי תחנות באף אם. עליתי על תחנת הדייגים או משהו כזה. כל הזמן מדברים על דייג, ואיך כדאי, ואיפה כדאי, ואיזה  עונת דייג מחכה לנו. חידת היום: הדג הידוע והתעים "דולגי" הוא טרוטה או סלמון? הזוכה יקבל חכה משוכללת.

עלייה תלולה ביותר לפני. הכביש נראה עזוב, ויש שלט "הדרך סגורה בהמשך". זה על המסלול הרשמי של "אורגון קוסט נשיונל טרייל". אני מהסס. לחזור לאחור פירושו 10 מייל אבודים ושוב כביש 101 השנוא. אני לוקח צ'אנס. טיפוס מטורף של 4 מייל, יוצאת לי הנשמה, ואז שער סגור ומעברו הכביש התמוטט. מוצא סינגל צר שעוקף את הבעיה, כישורי האול מאונטיין שלי נכנסים לפעולה ורבע שעה לאחר מיכן אני על המשך הכביש!

כך הגעתי לשמורה יפהפיה של עצים ענקיים בני 1500 שנה על ראש הצוק, 250-300 פיט גובה, כך כתוב. בקיצור - מקום מושלם לקפה, כי בשביל מה באנו? החבאתי את האופניים בין העצים והלכתי לטייל קצת ברגל.

בערב באתי לסטייט פארק הכי טוב באורגון, יש איזור מיוחד לרוכבים והולכי רגל בתוך יער גשם. הכל מסודר ויפה להפליא, קרחת יער קטנה לכל אוהל, עם שולחן וגריל פרטי מובנה בקרקע. המחיר 6 דולר. קניתי בנדל של עצים והדלקתי לי יופי של מדורה, והזמנתי זוג יפנים שהגיעו על אופני טנדם מדהימים (ראו תמונה) לשבת איתי, עד שבא הגשם ואיתו הקור, והסתגרנו באוהלים. מזג האוויר ממש קשה, ואני חושב להכנס לאיזה מוטל עד יעבור זעם.

הגשם נמשך כל הלילה וכל הבוקר, ורק בצוהרים הצלחתי איך שהוא ליבש את האוהל והחפצים במידה סבירה, ויצאתי לדרך אל תוך הגשם ואל הטיפוס המטורף הבא מעבר לקייפ...

20/5 - קלי'ס מרינה

אוי, איזה מקום! אוי אוי, איזו שקיעה!! אוי, איזה יום! ואיזה ערב!!!
אבל רגע, נתחיל מההתחלה...

התקפלתי מוקדם בבוקר ויצאתי לדרך במרץ. בלי להרגיש עברתי איזה 15 מייל, ואז התחילו העליות. לא תלולות במיוחד, אבל ממושכות כאורך הגלות. אבל לא ממש הצלחתי להתרכז הרכיבה, כי כל דקה עצרתי להשקיף ולצלם. ממש נוף קדומים. וכל כמה קילומטרים - סליחה מיילים - שלטים המספרים על אירעים היסטוריים איך הלבנים עבדו על האינדיאנים ולקחו להם את האדמה בנזיד עדשים. באמת קו חוף דרמטי ויפהפה, אממה - כל הזמן גשם.

ואז העליות נהיו עוד יותר תלולות והצוקים יותר דרמטיים והתחלתי כבר להתעייף, ונהיה ערב והתחלתי לחפש מקום לינה, הכל מלונות יוקרתיים, עד שירדתי לנהר ומצאתי את המרינה של קלי, שכבר מלמעלה ראיתי שזה המקום. באותו רגע אלוהים נענה לתפילותי והגשם פסק, ועד שהגעתי למרינה יצאה השמש וחיממה את האוויר בדיוק לשעתיים, כל מה שהייתי צריך כדי להקים את האוהל ולבשל לי את הארוחה.

באותו הזמן התחילה תכונה במחנה ונאספו כעשרה אנשים חדורי רוח קרב והדליקו את הקמפ פייר, בזמן שאחרים שפכו דליים וסחבו פיילות גדולות. לא הבנתי מה הם עושים כי הייתי עסוק בבישול הדינר שלי (יצא מעולה, מתכון בפעם אחרת). כשסיימתי לאכול התקרבתי וכבר שמעתי את הצרחות הדקיקות, ופתאום תפשתי שהם צולים שם סרטנים חיים, סרטנים ענקיים בצבע אדום. הם הזמינו אותי להצטרף והיו נחמדים, והושיטו לי רגל לטעום, אבל התהפכה לי הבטן והתאפקתי לא להקיא. בכל זאת טעמתי. לא יכול להגיד אם זה טעים או לא, זה לא הנושא. 

כשסיפרתי להם שבאתי מישראל ויש להם הזכות לראות אותי ביום הראשון שלי ממסע של מאה ימים, הם התלהבו והזמינו אותי לבירה. כל הערב לא הפסקתי לצלם את השקיעה שהחליפה צבעים כל רגע. המסע מתחיל להתחמם! אמרתי לעצמי והסתגרתי באוהל כי נהיה קור כלבים.

רשמים ראשונים

המלון עליו נפלתי, roadway inn יושב על צומת ראשית של אוטוסטרדות, ומלא בחוצי אמריקה למיניהם, כל אחד והביסט שלו. ואני אומר ביסט, כי יש כאן מכוניות מטורפות בגודל שלהן, שלא לדבר על המשאיות... ובכלל, הגודל - זה פה הדבר.

נכנסתי לקנות נקניקיה, שאל איזה גודל, אמרתי בינוני כי הייתי רעב. קיבלתי "12 של נקניקיה בעובי של שמוליק של כושי. וזו הכי קטנה. הלארג', מה שכולם לוקחים, זה "15. וכל סנדביץ בא עם פרוסת גבינה, שזו יריעת פלסטיק תעשייתי בצבע צהוב מוגזם, כמו חלמון ביצה, ואתה צריך להגיד לו שלוש פעמים 'בלי גבינה בבקשה' ובכל זאת הוא שם אותה, ואז קולט ומוציא, ותוקע בך מבט של 'לא חסר לי פה מוזרים אבל דבר כזה עוד לא שמעתי'. והקולה הקטן זה דלי של ליטר, ויש גם 'סופר לארג', תארו לעצמכם.

סוף סוף התאוששתי מהטיסה, והיום יצאתי לדרך. לקחתי רכבת ליוניון סטיישן במרכז העיר, ומשם אוטובוס עד אסטוריה, ושם, כבר בשעת צוהריים, עליתי על האופניים. רכבתי בגשם דק ובלתי פוסק 25 מייל (אין ברירה, נצטרך להתרגל למיילים הפעם), ונכנסתי למוטל עלוב כדי להמלט מהגשם ולהפשיר.

חפשו את הפוקס

קולומביה ריבר, פורטלנד

הגשר של אסטוריה

חמוש באופניים - טראנס אמריקה

חצית רכס הפמיר בקירגיסטן, קיץ 2015

כמו תמיד אני נוסע לבד, כך שמהרגע שנבלעתי בטרמינל אין עדי ראייה. מכאן והלאה אף אחד לא ידע איפה אני באמת, אלא על פי מה שאני מספר. כלומר, יכול מאוד להיות שאני אשב לי בחדר מלון קטן ששכרתי בצד השני של העיר ומשם אספר לכם על הרפתקאות שאני ממציא ממוחי הקודח. כבר חשדו בי שעשיתי את זה. במסע באירופה. והחושדים לא ידעו עד כמה הם היו קרובים לאמת, כי הרבה פעמים עבר לי בראש לעשות דבר כזה, ויום אחד, כשהריאות הדפוקות שלי כבר לא יאפשרו לי לרכוב זה מה שאני אעשה.
אבל עזבו, מה אכפת לכם? סיפור זה סיפור, לא ככה? כמו שקירשנבאום היה אומר "למה לקלקל סיפור טוב עם עובדות?"

אמנם אני פוגש המון אנשים בדרך, וגם מתיידד עם כמה, אבל יש לי חוויות שאני לא יכול לחלוק עם איזה זוג יפנים או רוכבת שוודית. כי הן מתנסחות לי רק בעברית. חוויות צד כאלה, לא הקתדרלה הכי גבוהה אלא מה שהולך בחצר האחורית שלה, ולא הגשר המפורסם אלא מה שנעשה מתחתיו, וכמה פועלים נהרגו בבנייה שלו, ומה בעלת המכולת מהרחוב שלמטה אומרת על זה. כאלה.

רוח דוקרת, אפס מעלות, 3500 מטר מעל פני הים.

אז מיניתי אתכם לחברי הנפש שלי, ואני אשפוך עליכם כאן מידי פעם את החוויות-ג'אנק, אלה שלא נכנסות לז'ורנאלים ולמגזינים היפים. ותאמינו לי - כדאי לכם להירשם. זה כאן מימין למעלה, תכניסו כתובת מייל ותקבלו את זה חם, כי מניסיון העבר אנשים קיבלו מזה הארה, השתנו להם החיים. אמיתי, לא צוחק.

קצת רקע: אני יוצא לחצות את אמריקה חמוש באופניי טורינג/בייקפאקינג עם ציוד מלא. היו לי הרבה מחשבות איך אני מתחיל עם היבשת הזו, מאיזה צד, לאיזה כיוון, מה אני מחפש לראות. (פירטתי קצת בכתבה ב"בייקפאנל" שתתפרסם בימים הקרובים - תעקבו)

הטיסה ביום א' הקרוב בחצות. אני אנחת בפורטלנד, אורגון, והכיוון הכללי הוא דרומה ו/או מזרחה - המסלול המדויק יקבע תוך כדי תנועה- ויש לי טיסה חזרה מניו יורק בעוד שלושה חודשים, פתוח לשינויים. אה, כן, ואף אחד לא מבטיח לי שום דבר, אז גם אני לא מבטיח כלום.

אז... ביי ביי בינתיים, ותחזיקו מעמד שם, במלחמה הבאה, ואל תעשו שטויות שאני לא הייתי עושה, כן?

עדיין מדאון-טאון תל אביב,
ג'ק אשלי

השועל של עמרם

הגעתי בנסיעה עד חניון הלילה הסמוך לגבעת יוכבד, לא הרחק מעמודי עמרם. זו הייתה שעת דמדומים והייתי לבד בחניון. התכנון שלי היה להעביר את הלילה כאן ולצאת בבוקר לטיול רגלי של יומיים בסביבה. בשעה שהקמתי את האוהל בפינה הרחוקה של הרחבה, אי שם בעומק הנקיקים שמעלי שועל זקף את אוזניו, רחרח את האוויר וגופו נדרך לקראת הלילה הממשמש. חושיו החדים גילו לו שמישהו התנחל בחניון שלו, והוא לא הולך לפספס הזדמנות כזו. הבעיה היחידה הייתה שהוא ידע שהלילה יהיה ירח כמעט מלא שישטוף באור את כל הארץ ולא יתאפשר לו להתגנב בחסות החשיכה.

כשהאוהל היה מוכן כבר החלה החשיכה לרדת. הייתי טרוד בהכנות לארוחת הערב, ואם היה איזשהו רחש דרדור אבנים במעלה הוואדי, לא הבחנתי בו. האדמה בפינה שתפסתי הייתה חולית ונעימה, ובהיסח הדעת הורדתי את הסנדלים. כשסיימתי לאכול ואספתי את השאריות כבר היה חשוך מאוד ונאלצתי להדליק את הפנס, ובהסטה אקראית של האלומה על פני הסלעים שבמרחק ראיתי את זוג עיניי היהלומים נוצצים אלי מהחושך, וידעתי שאני לא לבד. ואז הגיע טנדר עם זוג מטיילים, שהתמקמו בקצה השני של הרחבה, כמאתיים מטר ממני. אז עכשיו יש לי גם שכנים.

גם השועל הבחין בשכנים החדשים, שלא בטובתו - הוא הריח את הכלב שלהם. השועל הוא קטן ורזה, וכלב זו בהחלט בעיה בשבילו, אבל הוא מכיר את האזור מצוין, זה השטח שלו, ולכלב אין סיכוי לתפוש אותו בנקיקים. אבל בכל זאת ברור שהוא לא יוכל להתקרב למחנה של החדשים, ועל הכוונת נותר רק האיש עם האוהל שבקצה הרחבה .

השועל לא עשה חשבון. הוא היה רעב מאוד, והוא ידע שהזמן שלו מוגבל, רק מאור אחרון ועד זריחת הירח. פחות משעה. הוא גם ידע שאנשים, אחרי שהם אוכלים, הם זורקים את השאריות אל המיכל הסגור שבקצה חניון הלילה, או מחביאים בתוך האוהל, וזה אומר שהוא חייב לחטוף משהו בזמן הארוחה, כשהם ישובים על הארץ, קשה להם לקום וכל האוכל מפוזר לפניהם. זה הצ'נס שלו.

ואז הירח נתן את ההצגה שלו ודפק זריחה מהממת, צהוב צהוב, גדול גדול, ושטף את השמים באור חיוור ואת ההרים בסילואטות וצללים כמו בסרט סוראליסטי בשחור לבן. אין לי מצלמה טובה, רק הטלפון, ואין טעם לנסות לצלם, אבל אולי יותר טוב ככה, כשהסצנה נשארת רק שלי ורק של הרגע הזה. באותו הרגע גם השכנים כיבו פנסים. אז הירח גם שלהם מסתבר.

השועל ראה שהוא מאחר - האיש כבר כמעט מסיים את הארוחה והירח כבר עלה, ונותר לו בארסנל רק טריק אחד שתמיד מצליח: להתגלות. מהניסיון הוא ידע שאנשים אוהבים לצלם את חיות הבר, וכמה צילומים מוצלחים מרככים אותם והם זורקים לחיות אוכל. הוא זקף אוזניים בערנות מקסימלית, שפף את זנבו כדי לאותת מסכנות, אזר אומץ והתגלה.

הירח עלה בינתיים במעלה השמיים ואורו היה כל כך בהיר שלא נזקקתי לפנס בכלל. עלה בדעתי לעשות טיול קטן לאור הירח אל עמודי עמרם שנמצאים כקילומטר ממני. סיימתי את הקפה במהירות ואספתי את החפצים הפזורים סביב, ואז הוא הוא הופיע - שועל רזה ויפה עם זנב ארוך ומפואר. הוא נעמד עשרה מטר ממני ונעץ מבט. כמה דקות עמדנו כך, בלי תנועה, מביטים זה בזה, ובעודי מנסה לצלם בכל זאת בלי להבהיל אותו שמתי לב שהוא לא בורח ואפילו מתקרב בתנועה איטית, בלתי מורגשת. מוזר. אולי הוא במצוקה? ניסיתי להתעלם ולהמשיך בעיסוקיי, והשועל ניצל את הרגע, התקרב עוד והתחיל לרחרח את האוהל ואת החפצים. אולי הוא צמא? מזגתי מים לכוס והנחתי אותה בניינו. הוא בא ללא היסוס ושתה. איזה כלל נושן שלימדו אותי פעם אומר שאסור לתת אוכל לחיות בר, כי הם עלולים לשכוח איך לצוד ועוד כמה סיבות שאני לא זוכר, אז בדקתי היטב שאין שום אוכל שהוא יכול להגיע איליו. אבל הוא לא וויתר והמשיך לרחרח, ולא ברח גם כשניסיתי, בעדינות יש לומר, לגרש אותו.

וכך רקדנו שעה ארוכה: אני צועד לעברו - הוא נסוג, אני מפנה גב - הוא מתקדם. בסוף השועל נעלם, ואני התארגנתי לטיול לאור הירח שלי, אבל מצאתי רק סנדל אחד. חיפשתי שעה ארוכה בכל מקום, הדלקתי פנסים וגם את אורות האוטו וסרקתי את כל הסביבה כולל מתחת לאוהל ומתחת לאוטו, אבל הסנדל לא היה בשום מקום. יכול להיות שהשועל גנב לי אותו? הזוי, אבל הכל כאן הזיה אחת גדולה. מה לעזאזל הוא צריך סנדל? מה הוא מנסה, לשחק איתי? לנקום בי? בסוף החלטתי ללכת לישון במחשבה שבוודאי אמצא את הסנדל בבוקר. שעה ארוכה התהפכתי בתוך האוהל לקול נביחות הכלב של השכנים שלא הצליח להתעלם מריח השועל שבאוויר. לא קל להירדם כשאתה דואג לגורלו של הסנדל שלך.

השועל התקדם לאטו במעלה הוואדי. לא הלך לו הלילה וכוחו עזב אותו. הוא לא זכר מתי הייתה הארוחה האחרונה שלו, וניסה להסתגל לרעיון שגם הלילה הוא יישאר רעב. הוא עצר לרגע לאזור כוחות ושמט את הסנדל מפיו, לפני שימשיך הלאה. חבל על האנרגיה שהוא מבזבז כדי לגרור את החפץ המסריח הזה, שאי אפשר אפילו סתם ללעוס אותו.

בבוקר, נואש מלמצוא את הסנדל, דידיתי יחף את דרך הטרשים עד עמודי עמרם, כדי לא לשוב הביתה כלאומת שבאתי. כשחזרתי לחניון ברגליים דואבות, רגע לפני שנכנסתי לאוטו ובאיחור של עשר שעות, פתחתי קופסת טונה ושפכתי אותה במקום שבו עמד האוהל, לפני שיצאתי לדרך הארוכה צפונה.