20/5 - קלי'ס מרינה

אוי, איזה מקום! אוי אוי, איזו שקיעה!! אוי, איזה יום! ואיזה ערב!!!
אבל רגע, נתחיל מההתחלה...

התקפלתי מוקדם בבוקר ויצאתי לדרך במרץ. בלי להרגיש עברתי איזה 15 מייל, ואז התחילו העליות. לא תלולות במיוחד, אבל ממושכות כאורך הגלות. אבל לא ממש הצלחתי להתרכז הרכיבה, כי כל דקה עצרתי להשקיף ולצלם. ממש נוף קדומים. וכל כמה קילומטרים - סליחה מיילים - שלטים המספרים על אירעים היסטוריים איך הלבנים עבדו על האינדיאנים ולקחו להם את האדמה בנזיד עדשים. באמת קו חוף דרמטי ויפהפה, אממה - כל הזמן גשם.

ואז העליות נהיו עוד יותר תלולות והצוקים יותר דרמטיים והתחלתי כבר להתעייף, ונהיה ערב והתחלתי לחפש מקום לינה, הכל מלונות יוקרתיים, עד שירדתי לנהר ומצאתי את המרינה של קלי, שכבר מלמעלה ראיתי שזה המקום. באותו רגע אלוהים נענה לתפילותי והגשם פסק, ועד שהגעתי למרינה יצאה השמש וחיממה את האוויר בדיוק לשעתיים, כל מה שהייתי צריך כדי להקים את האוהל ולבשל לי את הארוחה.

באותו הזמן התחילה תכונה במחנה ונאספו כעשרה אנשים חדורי רוח קרב והדליקו את הקמפ פייר, בזמן שאחרים שפכו דליים וסחבו פיילות גדולות. לא הבנתי מה הם עושים כי הייתי עסוק בבישול הדינר שלי (יצא מעולה, מתכון בפעם אחרת). כשסיימתי לאכול התקרבתי וכבר שמעתי את הצרחות הדקיקות, ופתאום תפשתי שהם צולים שם סרטנים חיים, סרטנים ענקיים בצבע אדום. הם הזמינו אותי להצטרף והיו נחמדים, והושיטו לי רגל לטעום, אבל התהפכה לי הבטן והתאפקתי לא להקיא. בכל זאת טעמתי. לא יכול להגיד אם זה טעים או לא, זה לא הנושא. 

כשסיפרתי להם שבאתי מישראל ויש להם הזכות לראות אותי ביום הראשון שלי ממסע של מאה ימים, הם התלהבו והזמינו אותי לבירה. כל הערב לא הפסקתי לצלם את השקיעה שהחליפה צבעים כל רגע. המסע מתחיל להתחמם! אמרתי לעצמי והסתגרתי באוהל כי נהיה קור כלבים.