חמוש באופניים - טראנס אמריקה

חצית רכס הפמיר בקירגיסטן, קיץ 2015

כמו תמיד אני נוסע לבד, כך שמהרגע שנבלעתי בטרמינל אין עדי ראייה. מכאן והלאה אף אחד לא ידע איפה אני באמת, אלא על פי מה שאני מספר. כלומר, יכול מאוד להיות שאני אשב לי בחדר מלון קטן ששכרתי בצד השני של העיר ומשם אספר לכם על הרפתקאות שאני ממציא ממוחי הקודח. כבר חשדו בי שעשיתי את זה. במסע באירופה. והחושדים לא ידעו עד כמה הם היו קרובים לאמת, כי הרבה פעמים עבר לי בראש לעשות דבר כזה, ויום אחד, כשהריאות הדפוקות שלי כבר לא יאפשרו לי לרכוב זה מה שאני אעשה.
אבל עזבו, מה אכפת לכם? סיפור זה סיפור, לא ככה? כמו שקירשנבאום היה אומר "למה לקלקל סיפור טוב עם עובדות?"

אמנם אני פוגש המון אנשים בדרך, וגם מתיידד עם כמה, אבל יש לי חוויות שאני לא יכול לחלוק עם איזה זוג יפנים או רוכבת שוודית. כי הן מתנסחות לי רק בעברית. חוויות צד כאלה, לא הקתדרלה הכי גבוהה אלא מה שהולך בחצר האחורית שלה, ולא הגשר המפורסם אלא מה שנעשה מתחתיו, וכמה פועלים נהרגו בבנייה שלו, ומה בעלת המכולת מהרחוב שלמטה אומרת על זה. כאלה.

רוח דוקרת, אפס מעלות, 3500 מטר מעל פני הים.

אז מיניתי אתכם לחברי הנפש שלי, ואני אשפוך עליכם כאן מידי פעם את החוויות-ג'אנק, אלה שלא נכנסות לז'ורנאלים ולמגזינים היפים. ותאמינו לי - כדאי לכם להירשם. זה כאן מימין למעלה, תכניסו כתובת מייל ותקבלו את זה חם, כי מניסיון העבר אנשים קיבלו מזה הארה, השתנו להם החיים. אמיתי, לא צוחק.

קצת רקע: אני יוצא לחצות את אמריקה חמוש באופניי טורינג/בייקפאקינג עם ציוד מלא. היו לי הרבה מחשבות איך אני מתחיל עם היבשת הזו, מאיזה צד, לאיזה כיוון, מה אני מחפש לראות. (פירטתי קצת בכתבה ב"בייקפאנל" שתתפרסם בימים הקרובים - תעקבו)

הטיסה ביום א' הקרוב בחצות. אני אנחת בפורטלנד, אורגון, והכיוון הכללי הוא דרומה ו/או מזרחה - המסלול המדויק יקבע תוך כדי תנועה- ויש לי טיסה חזרה מניו יורק בעוד שלושה חודשים, פתוח לשינויים. אה, כן, ואף אחד לא מבטיח לי שום דבר, אז גם אני לא מבטיח כלום.

אז... ביי ביי בינתיים, ותחזיקו מעמד שם, במלחמה הבאה, ואל תעשו שטויות שאני לא הייתי עושה, כן?

עדיין מדאון-טאון תל אביב,
ג'ק אשלי