מזל טוב מזל רע

הבוקר, בלי למהר יותר מדי - כי תכננתי לי רק 40 קמ עד לעיירה שטייר ששם יש אתר קמפינג, וזאת כדי לעשות לי יום חימום ולא להתחיל חזק מידי - יצאתי לי מלינץ במזג אוויר שימשי וחם, כפי שהיה בארבעת הימים האחרונים. בשלב מסויים הורדתי חולצה, סתם כדי להרגיש את הרוח. בקיצור חם. עד פה יפה נכון? יפה. הנוף מסביב גבעות נמוכות, פה ושם איזה כפרון, בקיצור - מעדנות.

חלפו איזה שעתיים שלוש, אני מתקדם יפה וצופה לי על נהר אינס המופיע לפעמים מבין העצים ושוב נחבא, וגם אני מסתתר וצץ, מסתתר וצץ. פתאום אני שומע קול עמום. רכבת! איזה רכבת, אין שום מסילה באיזור. שוב קול, עמום, אבל פחות. אולי טרקטור? מסתובב אחורה - שום טרקטור. שוב קול, אבל הפעם מתגלגל. אין ברירה, חייבים להכיר במציאות - רעמים. זוכרים את החוק שכשאני יוצא לדרך בא הגשם? בזה הרגע גם אני נזכרתי בו. אבל עדיין לא האמנתי, והשמיים מעונן חלקית. פתאום הרעם היה ממש מעלי והכול נהיה קודר תוך שניה. רק עצרתי כדי להתארגן ובא משב רוח אדיר שהעיף לי את האופניים מהידיים, וגשם מטורף, משופע וחד כגרזן בא, ואני לא הספקתי אפילו להזכר איפה השכמיה. וכשמצאתי אותה, לא הצלחתי להשתלט עליה מול הרוח.

ואני בדרך עפר בשדה פתוח, שום בית לא נראה באופק וכך עמדתי רועד ונידף, ולא רואים ממטר. זכרתי שלפני איזה קילומטר עברתי ליד בית, עליתי על האופניים ככה כמו שאני והתחלתי להתקדם, הגעתי לאיזה בית חווה ומצאתי מחסה מתחת לסככה. עמדתי שם יותר משעה ומתחיל להיות לי ממש קר וזה לא מפסיק. מה לעשות? זכרתי מהפעם האחרונה שהסתכלתי במפה שיש לי עוד כשישה קמ עד העיירה שבה אמור להיות פנסיון. החלטתי להמשיך.

איכשהו הגעתי לשולי העיר ואבל לך תמצא פנסיון עכשיו. אני רואה מגרש כדורגל. זכרתי מהמפה שהקמפינג נמצא ליד מתקני ספורט, הקפתי את המגרש, והינה הקרוואנים! מזל! זקן חביב מקבל את פניי "יס, דיס איז קאמפ" הוא אומר, אבל איך מקימים אוהל עכשיו? יש לך גם חדרים אולי? הוא חושב לרגע, מוציא צרור מפתחות מהמגירה והולכים בגשם לקצה הרחוק של המחנה, שם בית ישן ונטוש. הוא פותח דלת חורקת שלא נפתחה שנים, וניכנסים לתוך ענן אבק וטחב. מראה לי חדר עם מיטות קומותיים בסגנון צבאי ואומר: זה מה יש. אוקי אני אומר מהר, לקחתי!

יהיה קשה לתאר במילים את המלונה שלי להלילה, אבל אין ספק, זה אחד השיאים, אם לא הה!

צילמתי ווידאו קצר לתיאור המקום, אנסה להעלות אותו בפייסבוק. בתמונה דגימה ראשונית...

שניים צ'כים

בשעות הבוקר המוקדמות הקמפ מתרוקן מיושביו שיוצאים איש לדרכו, ורק אני נשאר לבחור לי את הפינה הכי נחמדה במחנה. בשעות אחר הצהרים והערב מתקבצים ובאים התושבים החדשים ומקימים איש את אוהלו, שיחות נרקמות, והווי חדש, שונה בתכלית מקודמו מתהווה ונרקם.

באו שניים צ'כים והקימו אוהל בסמוך לי, ולאחר התלבטויות רבות נגשו אלי בנימוס מופלג לבקש את אחד הספסלים שליידי. מובן שנעניתי ועזרתי להם לגרור אותו אל האוהל שלהם. ברגע זה הבחנתי כי אי שם בין דפי בפנקסם נרשמו שתי נקודות לזכותי. גם אני רשמתי להם שתי נקודות, כי הם צ'כים, העם החביב עלי.

מאוחר יותר, לאחר סבב המיקלחות, ראיתי שהם מוציאים מהניילון אגד מפות מהוהות, מודפסות בפקס על נייר משרדי, ומנסים לתכנן את המשך מסלולם. היצצתי במפות שלהם שמתארות את מסלול הדנובה והן גרועות שבגרועות, וברגע זה צץ במוחי רעיון היפי שיתופי - כמיטב המסורת ההיפית - להעניק להם את ספר המסלול שרכשתי עוד במינכן, ואין לי צורך בו כי בדיוק לפני שעה החלטתי שאני חוצה את האלפים ולא ממשיך על בדנובה.

ניגשתי ושאלתי איזה מסלול הם עושים? ומייד נתגלעו קשיי השפה. 'רק רגע...' סימן אחד מהם, ניגש לאוהל שלו, הוציא בקבוק פלסטיק שקוף והגיש לי.  'שנאפס?' הציע בחיוך. לקחתי לגימה - 50% לפחות - ואחרי ששניהם לגמו גם הם התכבדתי בעוד לגימה, וקשיי השפה נדחקו לפינה והפסיקו להפריע.

כן, הם רוכבים מפסאו לווינה והבוקר הם נאלצו לחזור על עקבותיהם 15 קמ כי לא ידעו שצריך לעבור לצידו האחר של הנהר. שלפתי את הספר המיותר שלי והצגתי להם את ניפלאותיו. 'זה שלכם!' סימנתי. לאחר שעלעלו קצת והבינו איזה אוצר יש להם ביד, ניסו להציע לי תשלום, אבל אני סירבתי והצגתי את התנאים שלי: אני מציין את כתובתי וחותם על כריכת הספר, הם משתמשים בו עד ווינה, ושם, בקמפ האחרון, הם חותמים על הכריכה ומעבירים אותו למישהו שעושה את המסלול בכיוון ההפוך, ומסבירים לו את הכללים. כך הספר יעבוד הלוך ושוב עד סוף העונה כשכול משתמש חותם על הכריכה, והאחרון, זה שלא יהיה לו למי להעביר את הספר, ישלח לי אותו בדואר.

מה יש לומר - תיקצר היריעה מלתאר את השמחה, ההתלהבות והשנאפס...

ותרשו לי לקוות (כי מה איכפת לכם) שהספר יחזור אלי ביון מין הימים והוא מלא חתימות...

(ואים תגלו כאן כמה שגיאות כתיב, אתם יודעים שזה לא אני כן? זה השנאפס של השניים צ'כים...)

(בתמונות טכס ההעברה הרשמי, והעיר לינץ שמצאתי אותה יפה ונעימה)

והיא אכן כחולה!

ואם יותר לדייק, צבע הדנובה הוא טורקיז (בשעה הזו של היום). זה צבע בהיר ועם זאת עמוק, יפהפה ומגניב, חמקמק ובלתי נתפס. שעה ארוכה עמדתי והסתכלתי על הנהר המהפנט הזה, ורק אז נזכרתי לרדת מהאופניים ולהדליק סיגריה.
עוברת ספינה, והשובל שהיא משאירה הוא כחול עמוק יותר, ואדוותיו ירקרקות. עכשיו אני מבין היטב מאיפה באו כל הפיוטים והשירים על הדנובה.

אני חש הקלה עצומה למראה הנהר. הדרך אליו היתה קשה לי עד מאוד, בגוף ובנפש. מהיציאה מפראג היו לי 40 קמ מישוריים של חסד לאורך הוולטבה עד שבאה העליה הראשונה, שלא נגמרה ב 500 הקילומטרים הבאים, עד ל 20 הקילומטרים האחרונים שהיו רובם בירידה מתמשכת. את הדרך הזו עשיתי ללא ספר או קובץ מסלול, רובה בשטח הררי קשה תוך חצית שני רכסי הרים, האחד שגובה פסגותיו כ 750 - 780 מטר, והשני 950 - 1000, קילומטרים רבים בדרכי יער בלתי סלולות, הרחק מכל נקודת ישוב, בלי לדעת היכן אמצא מלונה, ארוחה או חנות אופניים לרכישת פנימית רזרבית.
לא היה לי שום מושג שבעולם, שאני, עם הריאות הדפוקות שלי, מסוגל לבצע כזה מסלול, עם אופניים ששוקלים 40 קילו. נדמה לי שהתשובה לכך היא שברגעים הקשים ביותר שמרתי על שלוות נפש ונשמרתי מפאניקה, כי אני יודע שרוח איתנה היא הנשק היחידי שלי בהתמודדות הזו.

אתמול התגלגלתי לי לאיטי בתשישות גמורה כ 25 קמ עד לעיירה Enns, שם, בקשיים מרובים (כל הפנסיונים מלאים) מצאתי חדר פנוי, צר ועלוב, עליו שלימתי 62 יורו שערוריתיים. מייד כתבתי מייל שאני על הדנובה לחברים שאספתי בדרך: אינגריד וחברתה ההולנדיות ("הלסביות") חסן וגונטר, טרי ואלכסנדר. באורח פלא קיבלתי מכולם תשובות בתוך שעה, עם שפע ברכות וסמיילים. ליבי גאה ודמעות נקוו בעיניי.

הבוקר אספתי את עצמי, ולאחר ארוחת הבוקר העלובה ביותר עד כה (לחמניה, חמאה, ריבה וקפה. לא סובל את העיירה התיירותית החזירית הזו) יצאתי אל העיר Linz, מרחק 17 קמ מערבה, מצאתי קמפ משגע לשפת אגם, ונטיתי את אוהלי לפחות ליומים הבאים.

(בתמונה שכניי החדשים, זוג גרמנים נחמדים שבאו ממניכן ופניהם לים השחור)

יער אלוהי, עליות שטניות, ומלון רפאים

5/7
לא, זה היסטרי! פשוט לא יכול להיות! מאיפה להתחיל?

בקצרה: אחרי ליל שכרות ושירת שיכורים יצאתי מהקמפ ההזוי הזה כששכניי עוזרים לי לפלס דרך בין אלפי האוהלים והסירות ואני עוזר להם להוריד את הראפט שלהם למים, ומיד מתחילה העליה הראשונה, שהרי הנהר נמצא בתוך קניון וצריך לצאת ממנו. לא נכנס לפרטים, העליה הזו לא נגמרה בארבעים הקילומטרים הבאים. בשיא הגובה המכשיר הראה 890. באה עליה אחת מטורפת, לא הצלחתי לדחוף את האופניים ברגל. מה עושים? נאלצתי לפרק שני תיקים ולעלות, ולחזור לאסוף אותם. כשסוף סוף הגעתי למעלה, אני רואה שאני בתוך יער מדהים, עם עצים ישרים וזקופים וגבוהים מאוד, מעל 40 מטר לדעתי, וצפופים צפופים. כשהשביל עובר בתוך היער ממש קר ורטוב וצריך פנס וסוודר, וכשיוצאים אל האור השמש קופחת וחם להחריד. זה גרם לי להתעטש שעה בלי הפסקה.

אני מנווט לפי המצפן ושלטי הדרכים. בשיא הרכס ראיתי מפת מטיילים על לוח עם ספסל, עיינתי היטב וראיתי שהדנובה נמצאת 35 קמ בקו אווירי בדיוק מדרום לי, ומסלול הוולטבה ממשיך הרבה מערבה על קו הרכס, ומגיע בהמשך לאגם גדול, שהוא כנראה מקור הנהר, ושם הרבה קאמפים. הבנתי שכל הסירות שראיתי אתמול מגיעות משם עם כל הבלגן הנלווה, והחלטתי לוותר ולחתוך ישר דרומה. למסלול קוראים '34' והוא בצהוב כמו כל שלטי האופניים בצ'כיה. אחרי פניה מסויימת התחלף השלט, והפך לירוק ושמו החדש R5 (זה רמז ראשון...). לפתע אני יוצא מהיער ומגיע לעיר קטנה נקיה ומצוחצחת ולה צ'פלה גדולה עם צריח גבוה. לעיר קוראים רייכנטל. אני חושב לי שזה לא שם צ'כי אופייני (...רמז שני). פתאום אני נזכר שדני רייכנטל, מוסיקאי שעבדתי איתו פעם, אמר לי שמוצאו מאוסטריה (גלינג! שמעתם את האסימון נופל?) אני באוסטריה!

ברייכנטל ובכל העיירות שעברתי אחריה לא מצאתי מלון ואני ממש תשוש אחרי הימים האחרונים, ואף שעברתי את שיא הרכס וההרים הפכו לגבעות, עדיין המסלול רחוק מלהיות שטוח. אני רואה במפה עיר קצת יותר גדולה כ 15 קמ דרומה שהדרך אליה עוברת צמוד לנחל ומנחש שזאת ירידה, עוזב את כל החיפושים ולוקח את הדרך הזו. ואכן לא טעיתי! 15 קמ של ירידה מתמשכת ומבורכת!

כבר 9 בערב כשאני מגיע למלון היחידי בעיר ואני מתקשה לעלות במדרגות אל שער המלון מרוב תשישות. המלון נראה יפה מבחוץ וכול האורות דולקים, אבל דלת הכניסה נעולה ואין מענה. אני מציץ פנימה והלובי נראה כאילו אך לפני דקה היו כאן המון אנשים, אבל כמה שאני מצלצל זה לא עוזר, אין איש.
נואש אני מתיישב על המדרגות לחשב את צעדיי, ולפתע יוצא מהמלון איש, כנראה אורח. הוא לא מבין אנגלית אבל מבין את המצוקה ומחליט לעזור. הוא מוציא את הטלפון שלו, מצלצלים למספר שמופיע על דלת הכניסה, ובניסיון השלישי עונה מישהו. השיחה מתנהלת בגרמנית ואני לא מבין מילה. הרבה הסברים והוראות. לבסוף האיש סוגר את הטלפון ומסמן לי 'אחרי!' נכנסים עם האופניים ללובי, משם למשרד הקבלה, ושם, לאחר חיטוטים ממושכים במגירות האיש מוצא מפתח של חדר 110 ונותן לי אותו, אומר ביי ביי והולך לדרכו.

אני לבד בלובי עם האופניים והדלת נסגרת אחרי בזימזום. בכל פרוזדור שאני צועד בו האור נדלק אוטומטית והדלתות נפתחות מעצמן. זהו מלון הרפאים הראשון שלי. אומרים שחוויה ראשונית נחרטת בזיכרון לעד, ואני יודע שלעולם לא אשכח את הרגע הזה. בדרכי בפרוזדורים אני רואה בר משקאות שאורותיו נדלקים לכבודי אוטומטית ומכבד את עצמי בקולה.
לאחר מקלחת חטופה בחדרי אני יוצא העירה לחפש לי ארוחה, וברחוב המרכזי השומם אני רואה את האיש שפתח לי, ואנו לוחצים ידיים כחברים ותיקים. הוא מסמן 'אחרי!' ומוביל למסעדה סינית, בדיוק מה שחלמתי, ואנחנו יושבים לארוחה משותפת, מדברים על החיים ועל אופניים, הוא בשפתו ואני בשפתי. אני כל כך אוהב אותו, שאני מתעקש לשלם את החשבון.

66 קילומטרים היום ומעל 2000 מטר טיפוס מצטבר - על קצה גבול כוחותי.
איזה יום!

6/7
בוקר, המלון שוקק חיים ואני חולק שולחן לארוחת הבוקר עם ידידי הוותיק, מפטפטים על מזג האוויר בשתי השפות שלנו. נגמרו ימי החסד - הגשם שוב כאן. אני נמצא כ 15 קמ מגדת הדנובה ומסיום פרק ג' במסע שלי.  היום, כשיפסיק הגשם, ארכב לי מעדנות את 15 הקלומטרים האחרונים, אתרגש כדבעי למראה הנהר החדש ואנוח יומיים שלושה, לאסוף כוחות ולתכנן את הפרק הבא.

הכי הכי

זה היה יום הכי הכי עד עכשיו, מכל בחינה. הכי בהיר, הכי לא גשום, הכי קשה, הכי יפה, הכי אתגרי,  הכי מפונצ'ר, הכי חוויתי, הכי המוני, הכי רעשני ועוד שניים שלושה הכי שאני לא זוכר. הה כן, וזה עוד לא נגמר.

אבל נתחיל בהתחלה:

אני רוכב בגבעות (ושימו לב שאני לא אומר 'מעדנות' הפעם, כי היה ממש קשה), אפס & דאונס, כבר שעתיים מהבוקר ומתחיל לחשוב על עצירת קפה. חולף על פני חוות סוסים, ולה סככה עם מזנון קטן וכמה שולחנות עץ באמצע הרחבה. נכנס. בפנים אישה ושני גברים בבגדי עבודה ומגפי גומי, רחבי גרם כולם. שואל: קופי? שלושתם מביטים בי בעיניי עגל. שואל: קפה? האישה מתאוששת ראשונה וגוערת בגברים בטון של בעלבוסטע. שניהם קופצים וממהרים למזנון. בדרך נעצרים ומתחיל ויכוח קצר שבסופו אני מזהה את המילים: נננה, טורקה! הגברים יוצאים מהמזנון עם שתי צינצנות ומציגים לי, אחת עם קפה נמס, השניה עם קפה טורקי. אני מצביע על הטורקי, שלושתם צוהלים כאומרים "בחור כלבבנו!"
אולי הם לא בעלי השכלה דוקטורנטית, אבל עין בוחנת יש להם! אחרי הקפה כשאני משלם האישה מסתכלת לי עמוק בעיניים ואומרת "סלום!" שלום אחותי! אני עונה, פרופסורית!

ואז התחילו העליות הבאמת קשות. קיר אחרי קיר. פעם ופעמיים נאלצתי לדחוף. אני עוצר ביאוש להסתכל במפה ונבהל. בשטח שלפניי נקודות הגובה שבמפה אומרות 960 ו 973 ואני מרים עיניים ורואה אותם מול הפנים! אין ברירה, ממשיכים. פתאום אני נקלע לכפר קטנטן וציורי ולו קיוסק פיצפון. ניגש אומר 'קפה (במלעיל) טורקה! טאק! היא אומרת ואני מקבל קפה טורקי מבושל כהלכתו.
יופי. אם אין על כל עלייה ירידה על פי האגדה (כבר מזמן אין), לפחות על כל קושי יש פיצוי!

מעודד ושמח למרות שהרגליים שלי זה קרשים מבטון אני ממשיך, עליה אחרי עליה. על פי המכשיר אני עכשיו בגובה 690, ופני הנהר בפעם האחרונה שראיתי אותו 545. צוהרים ואני רעב וחושב על עצירת לאנצ' כשלפתע נגלית לעיניי עיר יפהפיה, באמת הכי יפה, עם צריחים והכל משני צידי הנהר. יופי! אני עוצר במסעדה שמגישה לי שיפוד ענקי של עוף בייקון כבש ופלפלים ובצל לסרוגין, משהו מדהים וטעים פצצות, ובירה נהדרת כמובן. יש אינטרנט ואני עונה על מיילים תוך כדי. שמח ומאושר אני עולה על האופניים והרגליים לא רוצות לזוז, וההר המתגבה מולי אין לו סוף. חוויה נדירה שבה אני מרגיש עליז ונואש בו זמנית.

לא ברור איך, אבל אני כבר בהר הבא, ובאמצע עלייה תלולה פתאום באחחחח - פנצ'ר! אין מה לעשות ואני עוצר, מפרק הכל, מחליף לפנימית האחרונה שלי, מנפח, מרכיב הכל, ושם לב ששעת דאגות הלינה בפתח. מה עושים? ממשיכים! אני מעלה באוב את מישו הישן והטוב מגרופי (אגב, יש פה מלא שקוראים להם מישו), שמסתכל במפה ברוב חשיבות עצמית ואומר: אתה רואה שם? זו העלייה האחרונה! שנינו צוחקים ביודענו שהעליה האחרונה כבר תהיה כנראה באיטליה...

ואכן - ואני יודע שלא תאמינו ולא איכפת לי - זו אכן הייתה העליה האחרונה (להיום)! אני גולש שוב לנהר ונופל ישר לתוך קמפ ענק עם אלפי אוהלים מכל סוג וגודל בצפיפות וברעש שחופי הכינרת בחגים זה עולב לידם, הרוב אגב באו מהנהר - שעכשיו הוא נחל - על ראפטים, מוצא לי פינה סמוך למים ומקים את אוהלי. על הנחל עשרות רבות של ראפטים קייקים וקנו גולשים בזרם, רואים אותי וצורחים אהוי!!! אני עונה להם בצרחה - אבוי!!! השכנים שליידי, חבורה של זוגות בארבע אוהלים קולטים את זה ומתגלגלים בצחוק יחד איתי. הם מכבדים אותי בעוגה, אני בא להם עם קפה. השיחה מתנהלת כך: אני אומר משהו, כל החבורה מתייעצת וכל אחד מצליח לדלות מירכתי מוחו מילה ויחד מרכיבים משפט לענות לי. עם כול משפט כזה אני מוחה כפיים ואומר "פרפקט!" הם מאושרים, כולנו מתגלגלים. ממש מצחיק!

אני מביט בנהר/נחל לעת ערב, ועולה בדעתי שאני גומר אותו והוא לא גומר אותי! כשהתחלתי איתו, כשעוד קראו לו אלבה, הוא היה ברוחב 400 מטר ושטו בו אוניות משא, ועכשיו הוא ברוחב עשרה מטר בקושי ועומקו לא יותר ממטר וחצי, ממש כמו נחל דן, אבל זורם בשצף. בקרוב הוא יעלם לגמרי ואני, הבלתי נלאה, הבלתי מנוצח, אמצא לי נהר אחר לגמור אותו.

חצי יום ועיר שהיא הזיה

הבוקר קיפלתי את עצמי בעצלתיים ויצאתי ממש מאוחר, לא שוכח לעשות סיבוב בכל הקמפ ולהגיד שלום לכו-לם, גם למי שבדיוק בשירותים. העליות החלו ולא רצו להגמר. לאחר כמה קילומטרים שוב ירדתי לנהר והוא עכשיו רזה יותר, רק 15-20 מטר רוחב, והמים בצבע חום, קצת דומה לירדן ההררי. הוא זורם בקניון לא תלול, והדרך עולה ויורדת, לעיתים מתקרבת ולעיתים מטפסת ומתרחקת.

לאחר כ 30 קמ הגעתי לעיר בשם Ceske ששמעתי עליה עוד בבית ועצרתי ללנצ', ואיך שאני יוצא מהמסעדה - ניחשתם נכונה - הגשם! ראיתי שאני מותש מהימים האחרונים, ולא בא לי, אמרתי (לעצמי, אלא למי חשבתם?) יללה מספיק! אמצא לי פנסיון נחמד ואנוח לי קצת, כי בשביל מה באתי מהולנד על אופניים, הה? אין רכבת??

פנסיון זה פנסיון, ואין צורך לנחש - תנו לי להפתיע אתכם: איך שאני ניכנס פסק הגשם!
אחרי המקלחת יצאתי עם אופניים ערומים לתור את העיר. מה אפשר לומר, עיר כל כך מקושטת והזויה עוד לא ראיתי! כל בניין צבע אחר: יש צהוב, לידו כתום, אחריו ירוק, אפילו בניין בוורוד יש, אפילו יותר וולגארי מפראג!
בכיכר המרכזית יש כמה לוחות מודעות גדולים ובהם תצלומים של הבניינים שמיסביב (ממש לא הבנתי את זה) וחמשה מגדלי שעון ולכל אחד מנגינה אחרת - כל רבע שעה על השעון.

מחר אם יהיה לי כוח אחצה את הגבול לאוסטריה ומחרתיים אפגוש את נהר הדנובה ופרק ג' במסע שלי יגיע לסיומו, ופרק ד', ששמו "האלפים", יצא לדרך...

על מה שמסתתר בבית ישן ועוד

כמו שהיה קשה אתמול, ככה היום היה מוצלח יפה.
קמתי קצת תפוס אחרי 62 קמ וכ 1400 מטר טיפוס מצטבר (ממוצע בין שני המכשירים), ואין ספור תקלות ועיכובים בגשם בלתי פוסק אתמול, והשמש יצאה וזרחה, והעולם כולו נראה חדש ורענן. לאחר כ 15 קמ של טיפוסים קשים הגעתי לרום של 580 מטר, כשהפסגות סביבי בגובה 620-650. גובה הנהר שממנו יצאתי בבוקר 410 מטר. המסלול הולך רוב הזמן בתוך יער צפוף על דרך עפר משובשת. לקראת הצוהרים שיפועים קצת התמתנו ועל אף הרולינג הילס הנצחי ואני שם לב שאני במגמה כללית ירידה. גם הנוף נעשה רגוע יותר, פחות יער יותר שדות וכפרים קטנים. כעת כבר ברור לי שעברתי את שיא הרכס שאנני יודע את שמו, כי אין לי מפה נורמלית ולא את ספר המסלול, רק הסמרטפון. מתישהו בימים האחרונים עברתי גם את ה 2000 קילומטר. נהיה לי מצב רוח ככה טוב מכל התובנות האלה, ששמתי מוסיקה והקילומטרים רצו בלי להגיד שלום.

השעה חמש הגיעה, ועמה דאגות הלינה. עברתי כבר קרוב ל 50 קמ ואני מותש עוד מאתמול והעיירה שבה אני מקווה למצוא מלון רחוקה עוד 20 קמ,
והינה שלט קרטון קטן על אחד העמודים משך את עיני, ובו כתוב "musiom - 200 m" ומצויירת מכונית ישנה. אמרתי בשביל מה באתי עד לפה? נציץ. פוגש אותי קשיש רחב גרם שלא מדבר,  תופש אותי ביד ומושך אותי אל מאחורי בית חווה ישן וגדולט, ושם אנו נדחקים פנימה דרך דלת צרה אל משרד זעיר, והאיש מסמן לי שזה יעלה לי 100 קרונות. מה? אני עושה, על מה 100 קונות? הוא מדגים בידיים: כל הבית הזה + קומה שניה + הבית השני והחצר. כל זה במאה. טוב, באנו עד פה, אני משלם, מקבל קבלה מאולתרת על פתק ונדחק פנימה, ומה שאני רואה... באמת תקצר היריעה מלפרט. יברך האל את הזקן הזה ומה שהוא אסף. אני מצרף כאן כמה תמונות, ככל שיאפשר לי הבלוג,  ואנסה להעלות כמה בפייסבוק.

אוקצור, ביליתי שם איזה שעתיים וכבר ממש מאוחר, ואין לי מושג איך למצוא מלון. אני יוצא מהמוזיאון אל שגרת יאושי (לא לפני שכתבתי בעברית בספר האורחים שלו לשמחתו הרבה), לא מספיק לדווש יותר ממאתיים מטר והנה שלט קטן על עץ (כרגיל) "autocemp - 4.9 km" והחץ מראה לכיוון המסלול שלי! כמו שהצרות באות בצרורות, המזל מגיע בחבילות!

המחנה שלי הממוקם בחצר חווה ישנה  ומשקיף על עמק קטן ויפה, והשקיעה משגעת, ואין גשם ולא כל כך קר, ובקמפ ערכו היום מסיבת ברביקיו: כל אחד קונה את הבשר שלו וצולה אותו לבד על גריל גדול, ויש בר סלטים ובירות. ובעודנו עומדים וצולים כל אחד את שלו, מתפתחת שיחה על מכוניות (כולם כאן - כעשרה אנשים - בקראוונים ואני האוהל היחידי), ואני ממליץ בהתלהבות על המוזיאון שנמצא חמישה קילומטר צפונה, בדיוק יוצא בעל הבית ואומר לכולם שיש מקום מעניין 5 קמ מכאן וכולם עונים במקהלה "ידוע! אנחנו שם מחר בבוקר!"

עוד משהו טוב בקשר לצ'כיה: בכל מקום, גם במסעדה הנידחת ביותר יש אינטרנט פתוח בחינם. בזכות זה אני סולח ומוחל בזאת לעם הצ'כי על הרובה צ'כי שלהם, שקרע לי את הכתף בגדנ"ע ובטירונות.