הוא עמד בצד, בשקט, והביט בי בעיניים שחורות, פעורות לרווחה, מבט שקצת הביך אותי. זה היה כשעצרתי לרגע, וכרגיל מיד נקהלו ילדים עם הצעקות הרגילות - "הלו" ו "ווטס יור ניים", אבל הוא, ילד כבן שש, שתק והתבונן. ניגבתי את הזיעה והמשכתי לדווש על דרך העפר שלא נגמרת. כעבור כמה דקות היה נדמה לי שאני שומע רשרוש חצץ מאחורי. העפתי מבט לאחור והוא היה שם, רץ אחרי ברגליים יחפות. הגברתי קצב, אבל הוא רץ ממש לצידי, במהירות של כ 20 קמ"ש. וזה נמשך ונמשך. לבסוף, אחרי כ 5 קילומטר, עצרתי ואמרתי לו "גו הום!" שום תגובה, רק המבט התם הזה. מה עושים? התיישבתי על איזו אבן, גם הוא התיישב. פתחתי שקית תפוצ'יפס והצעתי לו. הוא לא לקח. אכלתי קצת, הנחתי את שארית השקית לידו, קמתי תוך שאני מסמן לו לא לקום, עליתי על האופניים והמשכתי הלאה, מתאפק בכל כוחי שלא להביט לאחור.
5 ק"מ, 20 קמ"ש, יחף על חצץ. איזה אצן מדהים!
שהיתי שתי לילות בגסטהאוס ב Kartie. פגשתי שם את אריק, פנסיונר גרמני שמסתובב בעולם כתרמילאי. אדם חכם ומיוחד. חלקנו שולחן בארוחת הערב, חצינו את הנהר בסירה וראינו פגודה מרשימה, אבל בעיקר דיברנו. ניסינו לפענח ולהבין קצת יותר את הח'מר. (ח'מר זה שם העם התרבות והשפה. הארץ, המדינה ומוסדות השלטון זה קמבודיה. כמו יהודים וישראל) וזה לא פשוט. הם מאוד סגורים ומנוכרים לזרים. היה נחמד ליהנות מחברתו של אדם מערבי אחרי ימים רבים של זרות וניכור.
הילדה הזאת, רק אני בראש שלה
בהמשך הדרך עברתי את הנהר לגדה המערבית לפי המלצת הטוריסט אינפורמיישן. הפעם זו הייתה מעבורת ממשית שמעבירה גם משאיות, אבל אין לה שום מזח. היא פשוט תוקעת את עצמה בחול, והרכבים מדשדשים ומתחפרים עד שמצליחים לעלות, ואז המעבורת לוקחת רוורס בכל הכוח עד שמצליחה להיחלץ מהחול, רק כדי להיתקע שוב בחוף שממול.
מכאן והלאה לאורך כל היום זו הייתה רכיבה מקסימה, בדרך מוצלת בתוך יער, כשמידי פעם הנהר מציץ משמאל. מידי פעם חציתי כפרים וצילמתי את הפגודות היפהפיות שלהם (אגב, הפגודה היא לטעמי המבנה היפה ביותר ממקדשי כל הדתות - כניסיות, מסגדים, בתי כנסת וכו'). זה היה משהו שדומה יותר לרכיבת סטלבט על הדנובה, מאשר למסע אתגרי בקצה העולם. עצרתי לצלם כל דקה וכיבדתי כל זולה שווה בעצירת קפה… בקיצור, יום כיף, שבו התקדמתי רק 40 ק"מ, עד שהבחנתי בבית חריג ביופיו שיושב ממש על גדת המקונג, בתוך גן טרופי מטופח. בשביל הגישה היה שלט "ווילה גסט האוס". נכנסתי לגשש…
פגש אותי צעיר צרפתי גבוה עם אנגלית מושלמת, שלחץ את ידי והציג את עצמו בשם פייר משהו, ג'נרל מנג'ר. הוא התעניין באופניים ובמסע שלי, הושיב אותי בפביליון שבגן, וסיפר לי שזו ווילה בסגנון קולוניאלי שנבנתה ב 1916, כשקמבודיה הייתה קולוניה צרפתית, ע"י אחד מאבותיו, והמשפחה מתחזקת את המקום מאז. בלי שהרגשתי משרת חרישי הניח לפניי סט כלי חרסינה עם קפוצ'ינו מוקפד לפי כל הכללים, כולל אבקת הקקאו מלמעלה, וטס של ענבים. "אל תדאג", אמר פייר, "זה עליי. תרגיש חפשי להסתובב ולצלם. שים איזו תמונה או שתיים בבלוג שלך. אגב, המחיר מתחיל מ 105 דולר ללילה בחדר עם נוף לגן, ומגיע ל 175 לסוויטה המשקיפה למקונג". כשקמתי ללכת פייר ליווה אותי, הצביע על הגסט האוס הצנוע שמעבר לרחוב, ואמר "לך לשם, הם בסדר". אבל זה כבר שייך לסרט אחר לגמרי…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה