הגדה שממול

החדר היה סביר, אמנם ללא מזגן, אבל עם מאוורר שקט ויעיל. הייתי עייף מאוד אחרי יום ארוך באבק ובשמש, ובכל זאת לא הצלחתי להירדם. התהפכתי והתהפכתי, לא נרדם. כאילו משהו מפריע לי, לא מאפשר לי להירגע. בסוף הדלקתי אור, ואז ראיתי אותו, בדיוק שני מטר מעל הראש שלי על התקרה, בוחן אותי בעיני ראדאר בוהקות, מתכנן את המוב שלו. זינקתי מהמיטה בזינוק נחשוני כה מהיר, עד שהצטערתי לרגע שלא הלכתי לקריירה של אתלט. גם הוא זז, משפר עמדות. מה עושים? שלוש בלילה, חייב לישון קצת, מחר יש לי לפחות 80 ק"מ עד הגסט האוס הבא. אדוניי, אללה, ג'יזס, בודהה, מישהו? לא עונים החארות. (אתאיסט מה אתאיסט, בכל זאת אני פונה לאדוניי ראשון - הכר את עצמך חביבי). כבר ראיתי עכבישים, אבל מונסטר ספיידר כזה - גודל כף יד פרוסה, 20 ס"מ מקצה לקצה - כזה לא ראיתי.

עשרים סנטימטר כן? ושימו לב לעיניים...

פתחתי סמרטפון, יש קליטה. פניתי בווצאפ לכל הקבוצות, ענו לי תגרש אותו מהחדר, הוא לא אלמנה, אם הוא לא אדום הוא לא ארסי, הוא לא עוקץ, לא נושך, לא נובח. תודה לכולם.  תישנו אתם עם ג'מבו ספיידר כל כך גדול, שמקצה החדר אני רואה את השערות על הרגליים שלו. בסוף, כמוצא אחרון, צילמתי אותו וירדתי להעיר את שומר הלילה, שכבר הספקתי להסתכסך איתו, כי התעקשתי לקשור את האופניים לעמוד למרות השגחתו, והוא נעלב קשות. הוא פקח עין חמוצה, שום מילה באנגלית, עשה כמה תנועות ביטול והעיר את השומר הנוסף בערסל הסמוך, שהוא אינטלקטואל מדופלם עם 4 מילים באנגלית. אני מראה להם את הצילום בסמארט, אבל קולט שמהתמונה אי אפשר להבין את הגודל. שכנעתי אותם לבוא לראות. הם הזדעזעו. אפילו יחידה 101 של הח'מר רוז' לא הכינה אותם לדבר הזה. לאחר תחקור ותדרוך הביאו מטאטא גדול עם מקל ארוך וחבטו בו מהמערב, והוא, כצפוי, נפל על המיטה, ובריצת עמוק נעלם בין המצעים. בשלב הזה אף גיבור לא היה מוכן להתקרב למיטה.

החומר שממנו מיצרים מטאטאים

נפתח דיון ארוך בשפת הח'מר, כשאני עומד שם בתחתונים, מודיע שאני על המיטה הזו לא ישן ומבכה את מר גורלי. ואז סיעור המוחות - נא לא לזלזל - הניב תוצאות: מעבירים אותי חדר! תודה לאל! (ושוב, לא אמרתי סנק יו ג'יזס, לא קידה לבודהה, לא לללה אכבר, רק תודה לאל יוצא לי מהפה. כוחו של חינוך מינקות) עכשיו אני בחדר החדש, המשודרג והממוזג, ועדיין לא נירדם... פאק.

יום המחרת היה אחד הקשים. נפרדתי משומר הלילה בלחיצת יד אמיצה, כיאה לאחים לנשק, ויצאתי טרוט עיניים למאת הקילומטרים האחרונים אל פנום פן. המסלול שתכננתי בבית הוביל על הגדה המזרחית של הנהר ועבר בשלב מסוים אל המערבית. אני התחלתי לפי התכנון, אבל משום מה הגדה שממול קרצה לי, אולי כי הג'ונגל שם נראה לי עבות יותר, או ירוק יותר, או אולי כי חשבתי ששם הכביש במצב טוב יותר, ושכמות הילדים הצורחים לאורכו קטנה יותר. עד מהרה איתרתי מעבורת, ובלי לחשוב פעמיים דילגתי איתה אל הגדה שממול…

לא עברתי שני קילומטר בגדה הקורצת, והכביש פשוט נגמר אל דרך עפר טרשית ומשובשת כל כך, עד שנאלצתי להאט לכדי זחילה, כמות הילדים הוכפלה, והג'ונגל לא רק שלא התעבה, אלא כמעט שנעלם בכלל והשמש קדחה לי בראש עם 37 מעלות ו 80% לחות. עיון מדוקדק במפה גילה לי שאין שום מעבורת בשלושים הקילומטרים הבאים, עד לגשר שבו המסלול המקורי דווקא עובר לגדה הנוכחית!

כאן צריך אולי לציין שרוחב הנהר הוא כשני קילומטר, ולפעמים יש בו איים, כך שלא ניתן להבחין מגדה אחת מה בדיוק קורה בגדה השנייה.

בסדר, אמרתי לעצמי, טעות טועים טעינו. ממשיכים. נלחמתי ונלחמתי, הורדתי קצת אוויר מהצמיגים, מה שאכן שיפר קצת את המצב. אבל אז נגמר הכביש. יוק. במפה הוא דווקא מסומן ככביש ארצי! חזרתי כמה מאות מטרים לאחור שם איתרתי סינגל שמתקדם בערך על התוואי שאמור להיות הכביש. לא נותר לי אלא לחתור קדימה, עד שכעבור שלושה קילומטר חזר הכביש וציית למפה. מה שמוכיח שאם מתעקשים עם כביש, הוא מציית. אבל מה אני בכלל קורא לערימת טרשים הזו כביש, כל העצמות שלי כאבו. חשבתי לעצור בצד וללכת לישון, או לחייג לגט טקסי סניף קמבודיה ולהגיד לו תפעיל מונה.

גם מוסלמים יש כאן

הערב כבר הסתמן בפאתי מערב, וכל סיכוי להגיע לפנום פן הלילה נגוז והיה לחלום. שאלתי מישהו איפה מעבירים פה את הלילה, אמר סע עד הצומת. בצומת בניין גדול עם פאסדת ניאון מוגזמת מרצדת בשלל צבעים. זה היה בכניסה לאוטוסטראדה, כשלושים ק"מ ממרכז העיר. בכניסה חנו עשרות טוסטוסים, ונערות מאופרות בהגזמה הסתובבו ליד הפתח. שאלתי גסט האוס? אמר לי בוא אחרי והוביל למאחורי הפאסדה, שם, בין ערמות אשפה ושלוליות ביוב היו כמה חדרים. שאל: פארט טיים או פול טיים? כמובן שהבנתי שאני בבית זונות. אמרתי לו ליסטן בראדר, אני רוצה מקלחת, מיטה ולישון עד הבוקר, ושום שירותים נוספים.  גוט מי?

הוא הבין, אבל החדר היה כל כך מזוהם, שצחצחתי שיניים עם בקבוק בלי לנגוע בכלום, התעלמתי מהמיטה וניפחתי את המזרן שלי בפינה היותר טהורה של החדר, ונפלתי לתרדמה עמוקה.