כשלושים קילומטרים מזרחה מסיאם ריפ החלו הגבעות. גם רוח צפון מזרחית באה, והרכיבה נעשתה קשה יותר. בשלב מסויים ויתרתי על הכביש היחיד המוביל מזרחה וירדתי לדרכי עפר, ושקט השתרר. גם האוויר הזדכך במקצת - לא עוד עשן האגזוזים של הטוסטוסים, עכשיו עמד באוויר רק עשן המדורות, שעליהן מבשלים בקמבודיה. רק עכשיו נעשיתי מודע לעוצמת הרעש וזיהום האוויר שאני שרוי בו מרגע הנחיתה בבנגקוק. הקלה עצומה. עצרתי באמצע השדה והתיישבתי על תלולית עפר כדי ליהנות מקסם הבריאה, אך לא חלפו שלושים שניות עד שהרגשתי שכל הגוף שלי בוער - נמלים אדומות, זריזות להדהים, כבר הספיקו לכסות אותי מרגל ועד ראש, וזה צרב! התחלתי לקפץ כתיש, ולהתנער בהיסטריה, ומיד עליתי על האופניים ודיוושתי כמו פסיכי, אבל עוד שעה שלמה תלשתי נמלים מהצווארון, מהגב ומכל מקום בגוף.
עד מהרה חציתי כפר שדרך העפר היא הרחוב הראשי שלו. קניתי שם מיץ קנה סוכר און-דה-רוקס. בכפר הבא התכבדתי בקוקוס גדול שהשחילו לתוכו קרח, וכך הלאה. המוני ילדים בכל כפר, והם רואים אותי וצורחים הלו! הלו! וואו-צה-נה? (ווטץ יור ניים?). יש גם המוני כלבים, שנובחים קצת לעברי כדי לצאת ידי חובה, אבל לא טורחים לקום מרבצם. השביל עבר לעתים ביער דליל של דקלי קוקוס, ובין שטחים חקלאיים חרבים למחצה. החקלאות כאן פרימיטיבית, לא ראיתי שום טרקטור או מכונה חקלאית, רק פועלים פזורים בשדה.
כשיצאתי לכביש הערב כבר קרב, והתחלתי לחפש מקום לינה. למזלי מצאתי גסטהאוס עלוב של מקומיים. קיבלתי חדר ריק ומאובק שבפינתו מיטה חורקת, ודלי מים למקלחת. ישנתי מצוין אם שאלתם.
ביום המחרת הצלחתי להתקדם רק כחמישים ק"מ מול רוח נגדית הולכת וגוברת, ובשעת צהריים, מותש ורצוץ, הגעתי לגסטהאוס האחרון שמסומן במפה. מעבר לו, ועד גדת הנהר, כ 2-3 ימי רכיבה, זה נראה, לפחות על פי המפה, שממה גמורה. ואכן הגסטהאוס האחרון נראה כמו מלון אמיתי: קיבלתי חדר גדול ונקי עם מיטה טובה מוצעת בסדינים צחורים. אבל נפלאות הגסטהטוס רק החלו…
הגסטהאוס האחרון
אחרי מקלחת ונמנום קצר יצאתי אל האכסדרה, והנה בסככת המסעדה, שהייתה שוממה קודם יושב אדם בעל חזות מערבית. ירדתי, כולי נרגש לקראת מפגש, ומיד כשלחצנו ידיים האיש פתח ונתן לי הסברים מקיפים על המקום: איפה יש מי שתייה, איפה כדאי לאפסן את האופניים, איפה המקרר עם הבירות ועוד. מסתבר שהוא כאן זה שלושה שבועות, והוא תקוע בלי דולרים אבל עם בוכטות של יורו, אלא שהוא והנהג שלו לא יודעים את שער החליפין. האיש היה די תימהוני, אבל מסקרן. ניסיתי לעזור, אבל התברר שאין כאן וואי פיי, ולא קליטה סלולרית בכלל… כשחזרתי לכיוון החדר הופיעו בפתח שני זוגות אופני הרים אפופי בוץ, ובתוך המלון נשמעו צעקות באנגלית. אלה ריצרדס וסנדר, הולנדי וספרדי, ששכרו את האופניים בסיאם ריפ, ורכבו הנה בדרכי עפר נידחות. מיד הוחלט על סיבוב בירות ראשון…
ריצ'רדס, סנדר ואני
החבר'ה התגלו כמקסימים, וסביב השולחן התנהלה שיחה מרתקת מעין כמוה. איאן (התמהוני) שהוא צלם שבא לכאן זה עשר שנים, כל פעם לכמה שבועות, חוקר את המקדשים שטרם נתגלו, (הוא טוען שיש בסביבה מאות כאלה), נתן לנו הסברים מרתקים על חילופי המלכים ועימם חילופי הדתות (מה שמסביר את הערבוב בין בודהיזם והינדו ששורר כאן, ויש גם 5% מוסלמים). אני סוף סוף הצלחתי להסביר פחות או יותר את הסכסוך הישראלי/פלסטיני, סנדר סיפר על עבודתו בסין (לא הצלחתי להבין במה בדיוק הוא עוסק) וריצרדס סיפר בדיחות והביא עוד בירות…
הבוקר, לאחר שהכנתי קפה טורקי לכולם ונפרדנו בחיבוקים, יצאתי מהגסטהאוס האחרון, שאם יש מוקום שניתן לקרוא לו "ווילה בג'ונגל" - זה המקום, להמשך הדרך אל נהר המקונג, ואל הלא נודע...
תענוג💖
השבמחקתמשיך, אני במתח
השבמחקיש באזור מאות מקדשים שטרם נתגלו. חלקם נראים בצילומים אויריים. עניין של תקציב.
השבמחקנסה חמר מסאז', אם עדיין לא ניסית
נעדרתי קצת, ענייני חולין ופרנסה.
השבמחקזה עתה סיימתי לקרוא הכל ברצף - תענוג.
יאנג צ'ה, מקונג הכל הולך - המוזיקה של ואגנר כבר מתנגנת באוזניו.
פעימות לב מדיטטיביות בקצב הפידול תואמות לפוף ... פוף ... פוף של להבי המסוקים ...
קדימה הסתער ובמקום נותבים המטר על הסביבה נתזי קפה וחיוכים.