עוד יום בדרך שלא נגמרת

היום רכבתי 62 מייל שהם בדיוק מאה קילומטר. אזור של גבעות, 1100 מטר גובה מצטבר. אני רוכב בודד כעת. כבר ימים שלא פגשתי עוד סייקליסט, לא מולי ולא בכיוון שלי. גם בקמפים האחרונים הייתי סייקליסט יחידי. אתמול הייתי בסיטי פארק נחמד בעיירה זעירה, לבד לגמרי, וכשירד הלילה היער התמלא גחליליות, היצורים הפילאיים האלה מהאגדות שמדליקים אור. נדמה לי שבפעם האחרונה שראיתי גחליליות זה היה במחנה קיץ בצופים, אי שם בילדות. נחמד לדעת שהם עוד איתנו. ניסיתי כמובן לצלם אבל אין סיכוי. גם תנים באו לבקר בלילה.

בימים האחרונים אני מקבל הודעות מחברים ישנים לאורך המסלול ששואלים מה שלומי ואיך אני מתקדם. קיבלתי מכתב שלם מטרוי, ביל מהבתים העתיקים התעניין בשלומי, ג'ים שאיתו נסעתי ברכבת לרויאל גורג' כתב לי הודעה נרגשת שהוא עומד לקנות בית, ושהוא קורא כל פוסט שלי בעזרת גוגל טרנסלייט, וגם מרי ממסיבת הדודניות כתבה לי שהיא עוקבת. כמה נחמד!

אני מתקרב לגבול קנזס, ובעוד יומיים שלושה אעבור למיזורי. אין לי מושג כמובן למה לצפות, כנראה עוד מאותו דבר. כל האזור פה מלא אגמים קטנים או שלוליות גדולות שנראות כמו ביצות, ועצים מתרבים ופה ושם אני רוכב דרך חורשה עבה וסבוכה. הגובה הוא כ 300 מטר מעל פני הים, וכנראה שמי התהום פה גבוהים מאוד ונושקים לפני הקרקע. המסלול עובר בכבישים צדדיים מאוד, ורוב הזמן אני לבד על הכביש, לא רואה מכונית שעות.

האופניים בסדר גמור, שום בעיה או תקלה, כמו שחבר ישן מגרופי היה אומר: "אופניים טובה, נוסעת נוסעת - לא כואב לה"

וזהו. מחר יום חדש, 47 מייל עד התחנה הבאה.

הזמנה לאירוח

סייקליסטים שמאלה

גחליליות ותנים