ימים של שינוי

כבר ימים רבים, אולי עשרה, אולי יותר, שאני רוכב מבוקר עד לילה ועד כלות הכוחות. אני מתקדם הרבה, כלומר הרבה מיילים, אבל לא הרבה משתנה. בשלושה ארבעה ימים אחרונים נעשה לי פחות קשה בהדרגה. תחילה הרגשתי שהרוח קלה יותר, פחות קבועה, ולעיתים משנה כיוון. קני התירס נעשו גבוהים יותר וירוקים יותר, ופה ושם הופיעו שדות עם גידולים אחרים. הרכבת העזובה נעלמה וכמוה גם חרגולי הנפט. העיירות נותרו קטנות ומרוחקות כשהיו, אבל לא עוד נטושות. גם הבתים בהן גדולים ומפוארים יותר, הרחוב המרכזי הקטן שלהן שוקק וה'קפה' המקומי עמוס. סימני חיים. סוף סוף! איזו הקלה!

רציתי עיר גדולה. הייתי צריך לקנות גז לגזייה ועוד דברים, ויותר מכל רציתי סינית, או הודית, או כל אסייתית אחרת. לא יכול כבר עם הבורגרים וההש-בראונס. ראיתי במפה עיר מרכזית שהמסלול עוקף אותה בכמה עשרות מיילים, עזבתי את המסלול ולקחתי כיוון. הגעתי לגרייט-באנד, השתכנתי במלון נחמד, מצאתי גז ואוי לבושה - אכלתי לבסוף בפיצה האט. לא היה לי כוח לחפש...

בבוקר, כשעזבתי את גרייט בנד ראיתי חנות אופניים. נכנסתי. רציתי להחליף שרשרת וקסטה, אבל לא היה לו קסטה מתאימה. אבל מה שכן היה לו זה אוכף "ברוקס" שאני חולם עליו כבר מתחילת המסע... אז התחדשתי באוכף!

גם הנוף שבין העיירות החל להשתנות. הופיעו גבעות נמוכות, פה ושם נחל, אמנם בקושי זורם ומימיו אפורים, אבל בכל זאת - נחל. ואם יש נחל, יש גם עצים גדולים ורחבי צמרת, וכבר אין בעיה של צל. גם החקלאות מסביב מסודרת, מודרנית, עם מערכות השקייה וכלים חקלאיים גדולים וחדישים. אט אט התחיל לחלחל לי שאולי - רק אולי - עברתי את המדבר ואני בפאתי הארץ הנושבת. מה שמוכיח שגם לאינסופי יש סוף, והוא קרב...

הייתי די מסוגר בימים האחרונים. לא פגשתי הרבה, ומי שפגשתי עניתי לו בקצרה, בלי להרחיב דיבור. יוצא דופן היה זקן אחד שנדבק אלי בקפה באחת העיירות, כשאכלתי את הבורגר הנצחי. זה היה ב Medora. הוא לא הרפה והיה כל כך חביב, שישבתי איתו בספסל שבחוץ שעה ארוכה. התברר לי שהוא נולד בעיירה סמוכה, 10 מייל צפונה מכאן, סיים לימודים בהצ'ינסון, 6 מייל דרומה, שם פגש את אישתו, והם הקימו כאן את ביתם לפני 47 שנים. שאלתי אותו אם אי פעם יצא מארצות הברית? לא. מהמחוז? הה, כן, לפני כמה שנים עשה טיול עם הנכדים שלו, היו בקליפורניה וניו מקסיקו, גם באריזונה הוא היה, שם יש לו אחות. הוא השתאה לשמוע בכמה ארצות אני כבר ביקרתי.
מפליא אותי שאף אמריקאי שפגשתי לא יצא מהמולדת (מלבד בצבא בוויטנאם, כאלה פגשתי). לדעתי זה חור עצום בהשכלה. סוג של בערות. האמריקאים חושבים שארצם היא עיקר העולם ויש להם את כל סוגי הנוף, אז בשביל מה לנסוע? אמרתי לו שיעשה לעצמו טיול אחרון ושיסע לפריז. או לרומא.

מכל מה שראיתי כאן עולה שההסטוריה החלה לפני מאתיים שנה. כמעט כל העיירות נוסדו בין 1805 ל 1850. גם הרבה בתים, מיבנים ובתי עסק מתהדרים שנוסדו באותם תאריכים. בכל מקום לאורך הדרך שאני עובר יש נקודות עניין הסטוריות עם שלטים והסברים, ורובם ככולם מצביעים על אותה תקופה של כיבוש המערב - כאן נפרצה לראשונה דרך, כאן הוקם גשר, כאן הונחה המסילה הראשונה וכאן נוסדה תחנת ריינג'רים ראשונה - הכל מסביבות 1805, כשלואיס וקלארק ערכו את מסע התגליות המפורסם שלהם למערב, ועד סביבות 1860. מאז הכל נותר כשהיה.

היה עוד בום אחד של פיתוח באזורים האלה, בסביבות הסיקסטיז והסבנטיז, שאז הגיע חשמל וטלפון לכל בית ובתי המרזח הפכו ל'קפה', ואכן כל המוטלים שאני ישן בהם וגם הבתים הפרטיים שבהם התארחתי נבנו ומרוהטים ברוח אותה תקופה, עם פורמאיקה במטבח, לינולאום על הרצפה וטפטים מתקלפים על הקירות, בשירותים צבע שמן עבה ועל התקרה תלוי מאוורר נושן. ומאז הכל קפא. מפליא, אבל זו אמריקה. נכון לעכשיו. כששואלים אותי אם ישראל זו ארץ מפותחת, אני עונה שיותר מאמריקה, הרבה יותר. לפחות באזורים האלה.