כזכור מאתמול, נותרו לי עוד שני פסים + 32 מייל מישוריים פחות או יותר, וביחד 55 עד בייקר סיטי, שאמורה להיות עיר של ממש. זה הרבה בשבילי, ביחוד עם שני הפסים, כ 600 מטר טיפוס לכל אחד מהם. אבל היתה לי אמביציה. רציתי כבר להגיע לעיר גדולה, בעיקר כדי לאכול סיני, או איטלקי, או כל משהו שהוא לא המבורגר באלף צורותיו או טאקו באלפיים ווריאציותיו. וגם כי טרוי אמור לחכות לי שם עד היום, ורציתי לראות חבר אחרי ימים של בדידות. אבל מחוסר אמונה בעצמי התכוננתי נפשית לעבור עוד לילה בקמפ הבודד שאחרי שני הפסים ולפני המישור.
ג'ון נתן לי בבוקר כוס מיץ תפוזים מקרטון שהיה לו, וזה כנראה מה שנתן לי כנפיים, והגעתי לפס הראשון מהר מהצפוי, תוך שאני עוקף אחד מאחרוני המתחרים של טראנס אמ, והוא מתאמץ איזה שני מייל לעקוף אותי חזרה.
יש תקווה!
בירידה - בום, רוח נגדית חזקה, אני נלחם על כל מטר, פאק! בשביל מה מטפסים בעליה אם לא בשביל הירידה, תסבירו לי?
אין שום סיכוי.
עקף אותי טורר צעיר ונחמד, נשאר בקצב שלי קצת רק כדי לפטפט, והינה שתי צעירות עם מטען מלא עוקפות אותי תוך אנחות קולניות, הבחור מצטרף אילהם והם נעלמים מאחורי הסיבוב. בסיבוב הבא אני רואה אותם עומדים, ואומרים שהם מחכים לעוד מישהי. המשכתי וצברתי עליהם יתרון.
קרוב לסוף העליה עקפו אותי כל החמישה בקושי ותוך התנשפויות קולניות. הם נופפו לי במרץ כשחלפו. הייתי רצוץ, הייתי חייב לאכול משהו, עצרתי לכמה דקות. כשהגעתי לפס, עמדו כל החמישה והריעו לי כמו לגיבור.
נו, אז איפה השלט? שאלתי.
אין, הם ענו, גם אנחנו מחפשים אותו.
אז נצטלם עם מה שיש, הצעתי
וכאן החלה סדרה של צילומים בהרכבים שונים, ההומור שלי כנראה התפרץ וצחקנו קשות.
ואז פתאום הופיע עוד אחת עם אופניים עמוסים, עצרה באפיסת כוחות ואמרה בהושטת יד: נא להכיר, הרוכבת הכי איטית שפגשת.
- לא לא מותק, כי יש לך פה עסק עם הרוכב הכי איטי במערב, ואני כאן כדי להגן על התואר שלי, ילדונת!
- סליחה, אפשר לשאול בן כמה אדוני?
- (הורדתי את הכובע) 62 מאם, הולך ל 63, בקרוב סיקסטי פור - כמו בשיר. ובת כמה הגיברת אם מותר לשאול?
- לא , אסור! (חברה שלה מאחור: 28!)
- טוב אז הפעם ניצחת, מיסטר, אבל חכה לפעם הבאה! (...נופלים מצחוק).
הם הודיעו שאני משלהם והם ישמרו לי מקום לידם בקמפ בבייקר סיטי.
- ושוב קיבלתי כנפיים, וזרמתי עם הדרך לאורך נהר פאודר, הנהר הכי יפה עד עכשיו, שאת תחילתו חפרו בחיפוש זהב עד 1928, והותירו ביצה ענקית. עד היום, כך קראתי בשלט, מאמינים שבקרקעיתו יש עדיין אבקת זהב, ומכאן השם פאודר.
הגעתי לעיר בדיוק באור אחרון ונסעתי ישר לקמפ. הם לא היו שם. גיליתי שיש עוד קמפ בקצה השני של העיר, עניין של חמשה מייל, ואני רעב ורצוץ והערב יורד ונהיה קר. ויתרתי. הסתבר שגם טרוי כבר לא בעיר.
זה היה אחד הימים הקשים היפים והמהנים ביותר. הקמפ מקסים, הגברת פתחה במיוחד בשבילי ואדון נחמד שעמד שם כל כך התלהב ממני שמיהר ושילם עבורי למרות כל מחאותי.
מוסר השכל: חברים הולכים וחברים באים, וג'יזס, אתה דווקא בסדר!
תמיד כייף להסתובב עם חתיכות, לבחור בצד שני, טעות טקטית 😄
השבמחקיפה יפה... מקנא מקנא....עבר פחות מחודש שחזרתי ובא לי בגללך לצאת ולשוטט כם האופנים ברחבי העולם. אפשר גם באורכי העולם
השבמחקיפה יפה... מקנא מקנא....עבר פחות מחודש שחזרתי ובא לי בגללך לצאת ולשוטט כם האופנים ברחבי העולם. אפשר גם באורכי העולם
השבמחקבטח שכולנו שמחים שבחרת במסלול הזה. ככה הכרנו את גוזפין מותק, את טרוי ואת החברים החדשים. אתה אולי הרוכב הכי איטי במערב, אבל הכותב הכי טוב שאני מכיר אישית..
השבמחקכרגיל קובי, תענוג צרוף לקרוא אותך! 😂
השבמחקרכב בבטחה ודרך צלחה ✌
כרגיל קובי, תענוג צרוף לקרוא אותך! 😂
השבמחקרכב בבטחה ודרך צלחה ✌