17 ביוני
אני על נהר "ליטל סלמון". כן, עוד נהר. זה בגלל שבארץ הקשה הזו הדרכים עוברות בקניוני הנהרות - התוואי המתאים ביותר לדרך, ועל כן הדרכים הללו, שהן צרות ומפותלות משרתות עדרים של משאיות מכל הסוגים הן גם דרכי הנוף והנופש, והמחצית האחרת של משתמשי הדרכים האלו הם מטיילים ונופשים לסוגיהם וקהילותיהם, הם ורכבי הפנאי שלהם. השולטים בכיפה הם הקמפרים שרובם פנסינרים עמידים ויש להם מובייל הום ענק בתוך אוטובוס שבשעת חניה גם פותח כנפיים והופך לווילה ענקית, ומתוכו נפלטים שני צ'ווות זעירים ומגוחכים שנובחים בקולי קולות, ויש גם משפחות צעירות עם ילדים קטנים וקמפר צנוע וישן. את אלה אני פוגש באתרי הקמפינג שיש להם פינה במדשאה הנקראת הייקר/בייקר ומיועדת לאוהלים ללא רכב.
אני אוהב את הקמפרים, בייחוד הפנסיונרים, הם מעריצים ומעריכים את הרוכבים, יש להם הומור ציני ונחמד, אבל הם קנאים לספייס ולציוד שלהם, ובייחוד לכלבון הביבי המפונק שלהם, שמתנהג כמו ילד מפונק שכל הזמן צריך לתת לו ולעשות לו, וצורח עד השמיים וכולו אין לו עשרים סנטימטר.
קהילה גדולה נוספת הם האופנוענים, המתחלקים לשני סוגים: הבייקרס והאדוונצ'ררס. הבייקרס הם ערסים מחופשים למלאכי הגהינום, עם תלבושת העור פרה וקסדת חצי שחורה, על הארלי קאסטום שמן ושרירי עם כל הגורמטים הנלווים. הם נוסעים בחבורות גדולות, לעיתים עשרות יחד, וחלקם גוררים טריילר ציוד. אלה, כשהם עוקפים אותי הם זוקפים אגודל או מסמנים ווי, ולפעמים כשאני עוצר מול נקודת נוף או עניין הם עוצרים לידי כאילו לעשן סיגריה ובעצם כדי לתהות על קנקני, מתבוננים באופניים בהערכה ופותחים בדיבור ערסי כבייכול. כשאני נכנס אם אחד מהם לשיחה ומגרד טיפה את הקליפה, מסתבר שלא ערס ולא נעליים, מדובר בבחור שמנמן וחביב עם קריירה לוחצת, שמתחפש לערס כדי להשתחרר קצת מהלחץ. אחרי חמש דקות של שיחה הם מעריצים אותי ואני מחזיר להם במחמאה על האופנוע (מהלב! באמת אחלה אופנועים!)
את האדוונצ'ררס אני פוגש בקמפ בשעה מאוחרת ועייפים מאוד. הם רוכבים בודדים, מכסימום שניים, בדרך כלל על אופנוע BMW-GS, דו שימושי רזה אמין ותכליתי, והם מקיפים עולם או לפחות חוצים יבשת. הציוד שלהם דומה מאוד לשלי, אוהל קל, סק"ש וגזייה, והם ממעטים לדבר, פתחים קופסה ואוכלים משהו, ונרדמים. את אלה אני מעריץ. אני יודע מה הם עושים - בדיוק מה שאני עושה, רק עם אופנוע...
הנהר התורן שלי הוא "ליטל סלמון", שם מלא השראה, כי הוא נראה בדיוק כמו הנהרות האלה בנשיונל גיאוגרפיק שדובה תופשת בהם סלמונצ'יקים בעודם באוויר, ואכן ראיתי דייגים עם חכות לאורך כל הדרך, משליכים ומושכים משליכים ומושכים, ואיש מהם לא תופס דג. בדקתי בסלים שלהם. תזכירו לי באחד הפוסטים הבאים לפתוח קצת על ה'פישינג' פה. אתה ניגש אליהם ושואל 'נו, אז איך הפישינג העונה?' והם פוצחים מיד בהרצאה מפותלת בלי אפילו להעיף בך מבט, עם נפנופי ידיים, פיקים של התלהבות ותהומות של יאוש חליפות. ליבי נחמץ. כמו אוהדים שרופים של קבוצת תחתית.
הרוח עזה ומציקה ולא מרפה לרגע, לקח לי 20 דקות של מאבק איתנים כדי להקים את האוהל, וכל הערב אני מחפש שיטות להמלט מהרוח בלי להסתגר באוהל, כי יש לי את הנהר מול העיניים, והוא כל כך יפה ושופע. אני נועץ עיניים בפינה של הדוב בדיוק מעל המפלונים שעה ארוכה בלי להסיט מבט, ולא רואה אף דג קופץ. אבל אולי אין לי ראייה של דוב...
אהבתי..
השבמחקאין לך ראייה של דב רק שהדב לא יראה אותך כסלמון
השבמחקמעולה
השבמחקאהבתי את האוהל אופניים מול אגם מדהים, כאילו אני גם שם, איתך
השבמחקכרגיל נהנים לקרא חויותך.
השבמחקבעוד חודשים כשתגיע לסאנטיגו יהיה לך מספיק חומר לספר.
תמשיך להנות ולענות את יצרנו בסיפורך
כרגיל נהנים לקרא חויותך.
השבמחקבעוד חודשים כשתגיע לסאנטיגו יהיה לך מספיק חומר לספר.
תמשיך להנות ולענות את יצרנו בסיפורך
זו תמונה של חלום שהתגשם!!!
השבמחקזו תמונה של חלום שהתגשם!!!
השבמחקקצת הופתעתי מהתיאור ההתחלתי של הבייקרז. אני זוכר אותם מאוסטין, טקסס - תמיד רוכבים בצורה ממושמעת, כאחרוני המכוניות, חונים ברביעיות, כדי לתפוש מה שפחות מקומות חניה. נחמד לראות שהכרת אותם לעומק בסופו של דבר.
השבמחקחוץ מזה, התמונה האחרונה... גורמת לי להתגעגע למקומות שאף פעם לא הייתי בהם.