טרייסי-מותק, שם בדוי

זה קורה בג'ון דיי סיטי, שהיא, כרגיל, עיירונת על הדרך. זאת כבר יותר גדולה, 900 תושבים שלמים, ויש בה גם בנק ומסעדה סינית, והרחוב שלה, שהוא כביש 26 עצמו, אורכו כבר 500 מטר. אני עייף עד שחוט (תיכף נגיע לזה...) ומחפש מוטל אחרי איזה עשרה ימים באוהל. יש בעיר כמה, נכנסתי לאחד, המחיר נראה לי מופקע, הלכתי לקצה העיר, למוטל האחרון בדיוק לפני הסיבוב. לא היה איש במשרד, צלצלתי וחכחתי בגרוני, יצאה בחורה גוררת רגליים, יחפה, שדיים גולשים מעבר לחולצה והציעה לי את חדר 102 במחיר סביר, וזה כולל מיסים.

המקום נראה לי עזוב, היססתי. היא אמרה בוא תראה את החדר. באתי. חדר נחמד ומרווח, הכל עובד. לקחתי. היא אמרה לי, ואם אתה צריך משהו - אל תקרא לי, אני חולה, ונעלמה לתוך החדר. בסדר.

אני יושב בפתח החדר שלי, ובאו כמה אמיגוס בשני טנדרים. נראו פועלים מקסיקנים. הוציאו שישיות של בירות מהטנדר ועלו קומה שנייה.
אחר כך בא משהו, כנראה התעניין על חדר, והיא, נכנה אותה ברשותכם "טרייסי-מותק", יצאה מתנודדת מהמשרד באותה תלבושת ובידה מפתחות של החדר שהיא מראה לו, אבל היא הייתה כל כך 'חולה' שהיא נאלצה לבהות במספרי החדרים ולנסות להזכר. בינתיים הוא נעלם. אמרתי לה הוא עלה למעלה. היא קיללה לאוזני בשקט וגררה את עצמה במעלה המדרגות.

יותר מאוחר היה לה ויכוח עם אחד האמיגוס, אותו מצב אותה תלבושת, ובאורח פלא הצליחה להרגיע אותו. טרייסי-מותק צריכה הלילה לתפעל את המלון תוך כדי שהיא 'חולה'. נקווה שלא יהיו לה יותר מדי בעיות, ושהלילה יעבור.

יצאתי לקחת אוויר, באו זוג היפים מסטולים מהתחת, שהו במשרד דקות ארוכות. היא שלחה אותם לחדר שבקצה המסדרון, ואחריהם יצאה מהמשרד, עדיין יחפה, אבל היא סדרה את הציצים בתוך החולצה ואספה את השיער, כי רק איתי היא מרגישה משוחררת, איתם לא. כשחלפה על פניי, מלמלה לאוזני 'אני חייבת להראות להם איך הכל עובד...' אמרתי, יה!
היא יודעת שאני איתה, טרייסי-מותק, ושאני מרוצה ומבין מה הולך ושהכל בסדר. והאמת? מכל המוטלים עד עכשיו, כאן אני מרגיש ממש בנוח, כמו בבית, ויוצא לפרוזדור יחף ובלי חולצה.

אוקיי, אז איך הגעתי לפה
הנוף מדברי וצחיח, הטמפרטורה סביב 100 פרנהייט, שזה מעל 40, ואין טיפת צל מאופק עד אופק. טיפסתי לפס בגבורה  , שמח על הירידות שבאות, והנה, מעשה שטן, איך שאני עובר את הרכס מתחילה רוח ערה בפנים! אני מדווש בירידה בכל הכוח ובקושי מתקדם, פאק! איזה ששה מייל נאבקתי עם הירידה הזאת עד שבא המישור והרוח פסקה, אזה החלה השמש לבשל, ואני מרגיש קצת שט, ופתאום קולט שחסר אוויר באחורי! מנפח - מחזיק, עולה על האופניים וכעבור שני מייל שוב.

וכך, שבור נפשית ופיזית הגעתי לדייוויל קמפגראונד, יוצא אחד, אומר לי אל תדאג. אנחנו פה מכירים אתכם, יש לנו כל מה שאתה צריך. אתה הולך לחנות נקסט דור, אומר לה תני לי את הספשל בייקרס סופר פיצה, אני נותן לך חלקת דשא + וואי פיי, ועד שתקים את האוהל תגיע הפיצה ואתה מסודר! אגב, קוראים לי מייק, ואל תגיד לי איך קוראים לך כי אני לא הולך לזכור. הייתי כל כך עייף, דחיתי את החלפת הפנימית למחר.

בא בייקפקר מבוגר. עקפתי אותו בדרך. הוא נראה מבולבל, אמר לי שהוא מחכה לחברים שלו. מייק אמר עזוב, הוא לא סגור על עצמו. באו החברים, הכינו מצלמות, ואז הבנתי שיש רייס טראנס אמ. והראשונים אמורים לעבור כאן עוד מעט. כשיצאתי בסוף לכביש לראות מה המהומה ליאל כבר חלפה. אמרתי להם שאני מכיר אותה מישראל, אז הם התחילו לצלם אותי.

ביום המחרת, עליז ונחוש אחרי שהחלפתי פנימית יצאתי לדרך. השרב היה אש. לאורך כל היום חלפו על פניי כמו רוח המתחרים מהגל השני. ראיתי ששניים מהם עצרו באיזה קפה, עצרתי גם אני. הם היו ממש חמודים, אחד קוראים לו ג'והן, ממיזורי. הם שפכו לי את הצרות שלהם ואני בכיתי להם על הפנצ'ר. הם מתכננים עוד 100 מייל היום, אני עוד 15...
באמצע הדרך מקפה לקמפ, אין אוויר באחורי! ועברתי על הצמיג טוב טוב לוודא שאין בו קוץ! הולך ברגל קילומטר עד איזה רבע צל, ומחליף לפנימית האחרונה שלי, ואיך שאני מנפח אני קולט שהצמיג לא עומד בלחץ, יוצא מהגרוב וצובט את הפנימית! הצמיג שהוא שם לי! ואני 100 מייל מחנות האופניים הקרובה!

ניפחתי חצי, ותגלגלתי איכשהו עד ג'ון דיי סיטי בהחלטה שהפעם אני צריך מוטל, וכך הייתה לי הזכות הגדולה להכנס למלון של טרייסי-מותק.
עכשיו המוטל שקט וטרייסי-מותק כבר ישנה, ואני סיימתי את הפוסט הזה מהסוף להתחלה.  זמן ללכת לישון.

הקניון של נהר ג'ון דיי שממנו באתי

מסגרית ג'ון דיי, אין חלודה בעמק שלא יוצרה כאן

דייווד המילטון, ידיד גדול של ישראל

בייקפקרס

הקמפגראונד בדייוויל, מייק יושב בפתח האסם

המוטל של טרייסי-מותק

נהר ג'ון דיי, עוד נהר שנדבק אלי לאורך עשרות מייל