חברים לדרך

(14) 3 ביוני

ככל שאני מתרחק מסיסטרס הנוף משתנה. לא הייתי מודע לזה בהתחלה, אבל לאט לאט נהיה חם, ממש לוהט. זה העלה בדעתי את הערבה שלנו. ואני מסתכל על הנוף, ורואה שבלי להרגיש אני רוכב בתוך סוג של ערבה. העצים נהיו קטנים יותר, רק 3-5 מטר גובה, סוג של אורנים, והרבה יותר דלילים. והשמש קופחת, ואני מתחיל להתקשות למצוא צל. באחת ההפסקות אני מקפל את המעיל גשם שהיה עד עכשיו בהיכון, ומכניס אותו עמוק פנימה. כבר מזמן שלא צריך אותו.

אני מדווש וחושב על חברי החדשים והישנים, כמה מהם השאירו בי רושם עמוק. ככה זה במסע, אתה פוגש אנשים לערב אחד, לעיתים שניים שלושה ערבים אבל לא יותר מזה, כי כל אחד הוא פרש בודד שרוכב בקצב שלו, ומקסימום אחרי שלושה ימים אחד כבר משיג את השני ביממה, והוא כבר חונה בקמפ אחר, עם חברים חדשים. ובכל זאת זו חברות אמיתית ואמיצה.
וככה אני רוכב וחושב על סלבדור... ועל מה שאמר לי...
אבל רגע, לפי הסדר

טרוי
הוא מסן דייגו, קליפורניה, אבל חי בשנים האחרונות במונטנה. הוא מפעיל ציוד מכני כבד, והיה בעל משאית, אבל לא עובד כבר מ 2011. אובמה מעצבן אותו, הוא הרס את אמריקה לדבריו, הסתבך עם ישראל, בעלת הברית הגדולה ביותר שלנו, ומתחבק עם האירנים והסעודים.טרוי מכר את החווה שלו, את המשאית וקראוון מפואר שהיה לו עם טנדר רציני. נמאס לו, ובשביל אובמה הוא לא מוכן לעבוד. וכן, הוא שחקן פוקר מקצועי. זכה בכמה אליפויות. כל הרכוש שלו זה מהזכיות. בוקר אחד נכנס לחנות אופניים הכי גדולה במונטנה ורכש את האופניים וכל הציוד, הכל בצבעי ירוק, כמו שראיתם בתמונה. יש לו בלוג בשם "הפרש הירוק" אבל הוא לא כותב הרבה. אין לו סבלנות. תרגמתי לו קצת מהבלוג שלי, הוא אומר שאני עמוק ופילוסופי...
טיפוס מעניין. אני מחבב אותו. והכי יפה איתו: אין לנו קשיי שפה. הוא מבין מיד את המבטא המוזר שלי, ואני את שלו. המילים שלנו היו מאוד ריאליות, תכליתיות, אבל עבר בהן הרבה כבוד הדדי, ונאמנות. הוא מקדים אותי כעת ביום. כנראה שלא אראה אותו שוב. נצבט הלב.

קמתי בבוקר מאוחר, ראיתי את טרוי אורז בקדחתנות, לי לא התחשק לעשות כלום. אני נשאר בעיירת המערבונים הזו היום, נראה איזה סטייק היא יכולה להציע לי. לא סטייק ולא נעליים, ישנתי כל היום. כשקמתי הכל כבר היה סגור. נאלצתי להסתפק בביג מק.

לקראת ערב הגיע עוד רוכב. סלבדור. במקור מפרו. בחור גדול ושרירי, נראה לי כמו ערס מקסיקני, לא מיהרתי להתחבר אליו. הוא נראה שחוט, אמר שהפס הזה גמר אותו ופנה לעיסוקיו. אחריו הגיע מייקל, אדם מבוגר עם זקן לבן ואופניים עמוסים עד הגג. הוא היה כל כך גמור, שלא הצליח להקים את האוהל שלו בכוחות עצמו. עזרתי לו. הוא היה שיכור. הוא נוסע על בירה. הוא מוזג את הפחיות לטרמוס גדול, שהבירה תישאר קרירה, ועל זה הוא נוסע כל היום.

סלבדור
סלבדור ואני הלכנו לסאלון לבירה. בירה ועוד בירה, ונכנסנו לשיחה. כשהוא רק הגיע והציג את עצמו הוא אמר לי שהוא ביולוג ימי, אבל זה איכשהו לא נקלט לי, הוא פשוט לא נראה ככה.
שאלתי אותו מה הוא באמת עושה.
הוא אמר "איי אם א דרימר"
מה החלום שלך? שאלתי.
הוא שתק רגע ארוך. כבר היינו די שיכורים.
"אני רוצה לחקור את האוקיאנוס" הוא אמר, "אני עובד כרגע באסטוריה כפקח דייג, אבל זה רק בינתיים. אני רוצה שאיזו אוניברסיטה או מכון יממנו אותי. יש לי דיפלומות באוקיאנוגרפיה, ובביולוגיה ימית, אבל אני מרגיש שאני חוקר טוב, יותר ממה שהדיפלומות אומרות."
אבל מה אתה רוצה לחקור באוקיאנוס, שאלתי.
הוא שתק קצת. "זה משהו גדול, הרבה אנשים משתתפים בזה, אני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה, אני רוצה לעשות משהו משמעותי."
תן לי להבין, הקשתי, אתה רוצה לגלות למה הדגים מתים? אם יש מפלצות בקרקעית, מה?
אני רוצה לגלות מה השתבש. ברור שמשהו לא בסדר ושהאדם גורם לזה. אני רוצה להצביע על הבעיה. אני יכול. שרק יתנו לי מימון.
וואו, אתה באמת דרימר, אמרתי.

זה ריגש אותי. הוא דיבר מעומק הלב, חיפש מילים, בחור צעיר (32)  מלא אמביציה. לא ידעתי איך להסביר את עצמי. עכשיו היה תורי לשתוק.

שמע, אמרתי לבסוף, גם אני באיזה שהוא אופן חלק מהדבר שאתה מדבר עליו. אני חוקר את היבשה, ואת המין האנושי ומעשיו על פני הכדור. אין לי דיפלומות. אני חוקר מטעם עצמי. אני רואה נופים משתנים ומנסה להבין אותם. למה הר אחד מקבל את כל הגשם, וזה שלידו לא מקבל כלום ונשאר מדברי. אני רואה תרבויות, ומנסה להבין אותן. אתם קוראים לעצמכם "מדינה חופשית" ו"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", ועד כה, בכל מסעותי, זוהי הארץ עם החוקים הכי נוקשים שפגשתי. האנשים כאן מפחדים להסתבך עם החוק יותר מבכל מקום שהייתי בו. בכל מקום יש שלטים שמורים לך במדוייק מה לעשות ומה אסור, ואתה מציית לשלטים אפילו אם אין נפש חיה במרחק מאה מייל. זה כמה החוק חזק והאדם מוגבל. וכולנו יודעים עד כמה האפשרויות של אדם מן השורה מוגבלות כאן. הרבה יותר מאשר מבקירגיזטן.

הוא הסכים איתי.

בדרך חזרה למאהל הוא אמר לי פתאום "אם הייתי עשיר הייתי מממן את המסעות שלך."
אם אני הייתי עשיר, אמרתי לו, הייתי מממן את המחקרים שלך. לחצנו ידים ופנינו איש לאוהל שלו. אחרי כמה דקות הוא בא שוב ללחוץ את ידי.

מייקל
בבוקר, בעוד אני אורז בקדחתנות, סלבדור ומייקל ישבו לשולחן. שניהם החליטו להשאר ליום חופש. תוך כדי אריזה שמעתי את מייקל מסביר לסלבדור את הדרכים, הכבישים שכדאי לקחת, מה תמצא בדרך הזו, מה באחרת, וכמה זו קשה ואחרת יפה. מסתבר מהשיחה שאני שומע בחצי אוזן תוך כדי אריזה שמייקל גר על האופניים שנים על שנים. בחורף הוא נודד לדרום, לארצות החום, בקיץ מסתובב בצפון. יש לו אגב אופני 'ביאנקי' מדוגמות ביותר עם מטען של 70 פאונד! (כ35 קילו). הוא מכיר את כל הדרכים באמריקה, את כל נתיבי האופניים, המרחקים, את שמות כל המקומות וגובהם של כל הפסים, הכל בעל-פה תוך שהוא בוהה באוויר ומושך במקטרת שלו. מצאתי אותו יפה תואר. יש לו אנגלית יפהפיה, ישירה ופשוטה, הכל בסוג של הווה מתמשך. וסלברור מאזין בשקיקה, פותח מפות, שואל שאלות, מנסה להבין ולזכור מה הזקן מציע לו.

כל כך אהבתי את הדיבור של מייקל, שאחרי שכבר הייתי ארוז ומוכן, ישבתי עוד כמה דקות עד שהוא יסיים הסבר, כדי להפרד. אני מקווה עוד לפגוש אותך, אמרתי לו. "איי'ם א רולינג סטון" הוא ענה, "אם תסתובב הרבה בדרכים, מתי שהוא תראה אותי." נפנתי להפרד מסלבדור. הוא קם, נגע בקצה הכובע, הושיט יד ואמר לי: "טנק יו סניור, אדיוס, סניור!"

וזה מה שרץ לי בראש תוך כדי מלחמה עם העליה הבאה כל היום. "אדיוס סניור!" כמה ידידות, כמה קירבה, ובעיקר כמה כבוד והערכה יש בביטוי הזה, ובאיזו כנות נאמר. מקווה שהוא יודע שאי שם בדרכים יש מישהו שמאמין בו.

מייקל

טרוי

סמית' רוק

עוד מייקל. תודו שהוא פוטוגני