יום מנוחה ויום עבודה

(18, 19) 7-8 ביוני
נשארתי אצל טרייסי-מותק (אגב, קוראים לה ג'וז'פין, אבל בואו לא נקלקל לנו) יום נוסף כדי להתגבר על הפנצ'ר והצמיג הדפוק, וגם כדי לנוח ולהוכיח לעולם שלא קיים רוכב איטי ממני. הצלחתי לתקן את אחת הפנימיות בעזרת המדבקה של המזרון המתנפח (המדבקות שהיו לי היו גרועות והדבק כמעט יבש), והחלפתי בין הצמיגים כך שהדפוק יהיה הקדמי שסוחב פחות משקל ומצאתי בסבלנות את האיזון כמה לנפח אותו כך שהוא יחזיק ועדיין יהיה מנופח סביר. לצורך העניין טרייסי-מותק הביאה לי דלי עם מי סבון תוך שהיא מקללת את עצמה, אותי, את העולם ואת רוכבי האופניים בלופ חוזר. לא הסכימה להצטלם כי היא 'חולה' ולא לבושה כמו שצריך, מה שנכון. זה לקח פחות או יותר את כל היום.

הבוקר אור ויצאתי לדרך עם תפילה בלב לאלוהי הצמיגים (ואל תדאגו, גם לג'יזס...) ולפניי שלושה פסים זה אחר זה בגבהים של כ 1600 מטר. ככול שאני מטפס נוף העמק היפה נגלה, ומעברו שרשרת ההרים היפהפיה שנקראת תותים (כן, סטרוברי מואנטיין) שפיסגתה 3100 מטר. גם מזג האוויר התקרר קצת ונהיה מעונן, ועד הצוהרים הגעתי לפס הראשון והקשה מכולם, בגובה 1605 מטר. המשכתי עוד כ 15 מייל עד הקמפ שלמרגלות הטיפוס הבא. המקום היה שומם לגמרי כשהגעתי, אבל מאוחר יותר הגיע עוד טורר, ג'ון מדנבר, וישבנו לפטפט על כוס תה. יש לו ערסל משוכלל שבו הוא ישן, אני לא הייתי מסוגל לישון בדבר כזה. הוא עשה 90 מייל היום, אני 38.

ככל שאני מתקדם לפנים הארץ, כך אני משתאה מסיפורם של החלוצים, שעשו את הדרך המטורפת הזו מהמזרח אל המערב עם קראוון רתום לכמה סוסים, או רוכב בודד עם סוס בלי שום דרך סלולה, אמצעי ניווט או חנות נוחות בדרך. מדהים! ג'ון ואני דיברנו על זה קצת, גם אותו זה מעניין. הם מצאו שסוס מסוגל להתקדם שלושים מייל ביום, ולכן צצו תחנות רענון לסוסים בערך כל שלושים מייל, וסביבן התפתחו העיירות כמו מיטשל וג'ון דיי שמשמשות לאותה מטרה גם היום. מכאן גם השמות שלהן, שהם שמות המתיישבים הראשונים או הגיבורים שפרצו את הדרך. אני שמח מאוד שלקחתי את הדרך הזו ולא התפתתי להמשיך לאורך החוף, גם אם לא אצליח להשלים אותה.
זהו. עוד יום.

רכס תותים (סטרוברי) מקסים

 פסטה עם רגו עגבניות בצל ופתיתי טונה. ג'ון נגנב! ואכל איזה מרק קופסאות

ג'ון

הערסל המשוכלל של ג'ון