בארצות המערב, אורגון, מונטנה וגם בקולורדו ה RV parks נפוצים מאוד, אולי כי אלה איזורי תיירות. חלקם פרטיים, אחרים מחוזיים וציבוריים, ותמיד די מפוצצים בקמפרים. אהבתי לחנות בהם ללילה, ותמיד מצאתי בהם עם מי להעביר את הערב. מהירידה מן ההרים למזרח קולורדו ובכל קנזס כמעט ואין אתרים כאלה, ובכלל מעטים המובייל הומס בכבישים. כאן יש את המוטלים העלובים - אתה מגיע מאוחר, מסתגר בחדר שלך מתקלח ונרדם, קם מוקדם בבוקר ומסתלק. השכנים שלך במוטל הם בדרך כלל אנשי עבודה שצריכים להעביר את הלילה, נהגים שנגמר להם היום וכאלה. לא בדיוק אנשי שיחה.
אבל כאן בקנזס גיליתי את ה'סיטי פארקס'. כל עיר, קטנה כגדולה, שוקקת או חצי נטושה, יש לה סיטי פארק, משהו כמו פארק הירקון בתלביבית, שהוא בדרך כלל מטופל ומטופח, ובו מתחם לקמפינג עם שירותים ציבוריים ושולחנות פיקניק. הוא נמצא בקצה היפה של העיירה, ליד הנחל או האגם, או בחורשה מטופחת. לעת ערב, כשאני מקים את האוהל, מגיעים אנשים עם הכלבים שלהם, ילדים משחקים, ויש לפעמים שכנים עם מובייל הום, אבל לא נופשים אלא כאלה שעובדים בסביבה והבית שלהם רחוק.
כדי לחנות בסיטי פארק אתה צריך להודיע לשריף או לנושא משרה כלשהו, והוא מנחה אותך איפה השירותים, ולפעמים פותח לך את הבריכת שחייה שנמצאת בסמוך או הסיפרייה הציבורית כדי שתוכל להתקלח, ולפעמים אתה מוזמן להתקלח במשרדו של השריף. אגב, בניגוד לשוטר, שריף אוהב את התושבים שלו ועובד למענם מבוקר עד ערב.
כשאני מגיע לעיירה אני עוצר בדרך בסופרמרקט המקומי והקופאית מתעניינת מאיפה ולאן, ומכאן השמועה עליך עוברת, ובערב מגיעים גם כמה סקרנים, לראות, לשאול שאלות, להציע. הם מאוד שמחים על אורח בלתי שגרתי שכזה, גאים שבחרת בפארק שלהם, גאים שבאת לראות את ארצם ומאוד נחמדים ומנומסים.
היום הגיעו ילד וילדה בני עשר בערך, עמדו עשרים מטר ממני והיססו אם לגשת עד שקראתי להם. הייתה להם שאלה: למה יש לי כל כך הרבה ציוד על האופניים ואיך אני יכול לרכוב בצורה כזו. אמרתי להם שאני חוצה את אמריקה ברכיבה והסברתי קצת על המסע שלי. הילד נגנב. הוא אמר זה לא ייתכן. יש 51 מדינות. פתחתי את הסמארטפון והראתי לו שאני עובר רק עשר מדינות. הוא המשיך לשאול ואני השתדלתי לענות כשהילדה מהסה אותו מדי פעם כי לא יפה לשאול זרים כל כך הרבה שאלות.
אחר כך בא אביהם, והילד הסביר לו במדוייק מה שאמרתי כמעט מילה במילה, כולל להצביע על המדינות שאני חוצה על הסמרטפון. עכשיו אני נגנבתי ממנו... פתאום היה לי רעיון. הענקתי לו את האוכף הישן שלי שאני עדיין סוחב. זה לא יתאים לך, אמרתי, כי זה לתחת יותר גדול, אבל אתה תחליט למי אתה נותן אותו. למרות מחאותיהם של הילדה והאבא הוא לקח ממני את האוכף ביד בוטחת והודיע שהכל יהיה בסדר.
אני סומך עליו.
למחרת
באמצע הדרך ראיתי שלט בנקודה הסטורית על שבט אוסגה שזו הייתה הטריטוריה שלו, לאורך נהר נאושו שעכשיו חציתי. היה מסופר שם שמיסיונרים הקימו מסיון ובית ספר לילדי השבט שחי על צייד, במטרה להפוך אותם לחקלאים. צויין שהמסיון היה 4 מייל דרומה מכאן, וכבר מזמן לא סטיתי מהמסלול... לקחתי דרומה.
הגעתי לעיירה סנט פאול, שנוסדה סביב אותו מיסיון. באחד השלטים הוסבר גלגולו של בית הספר, שהפך עם השנים למעורב כי לילדי המתיישבים הלבנים לא היה איפה לילמוד, ושאחד המורים בו היה הצ'יף של שבט אוסגה שהייתה לו מסורת עתיקה של השתלבות בטבע ולעולם לא לנצל אותו יותר ממה שחייבים. לימים גם ילדי שבט צ'ירוקי השכן למדו באותו מקום. התיכון של סנט פול שרואים בתמונה הוא גילגולו של אותו מיסיון ויש השערה שזקני המורים בבית הספר הם בני תערובת...
לא יודע למה משך אותי הסיפור הזה. אולי היה
זה הצ'יף הזקן של אוסגה, שכונה "שיער לבן" שהציב תנאי למיסיון שהוא ילמד בבית הספר את המורשת של בני עמו, וגם ניצל את המיסיון כדי לעשות שלום עם צ'ירוקי. הסתובבתי שם שעה ארוכה וקראתי את כל השלטים. זה היה בסנט פאול, בדרך לפיצבורג.
סיטי פארק
נהר נאושו
היסטוריק מארקר
המיסיון היום
