התעוררתי הרבה לפני עלות השחר, כנראה מדאגה. הדלקתי אור קטן ושקעתי במפות, חישבתי מסלולים, ניסיתי לקרוא בלוגים של מי שעשה את זה לפני, ועם עלות השחר גיליתי את הבעיה - אני על הנהר הלא נכון. בנהר המקביל, שם כל מקומות הלינה, המסעדות, הקמפים. שם גם עובר מסלול היורו וולו 5 הפופולרי. בפזיזות של שמחה הזמנתי חדר באכסניה שנראתה לי פחות או יותר בחצי הדרך אל הפס, מיהרתי להתקפל ולהתגלגל בירידה את כל מה שטיפסתי אתמול - כ 17 ק"מ ו 400 מטר למטה, אל מפגש הנהרות שבו טעיתי.
מלא אמביציה לפצות על הטעות של אתמול התחלתי לטפס במרץ והמנוע שורק חרישית בין רגלי. לאחר כ 400 מטר של טיפוס אנכי עצרתי רגע לנוח והעפתי מבט במפה, ופתאום מסתבר לי שהאכסניה שאליה אני חותר שוכנת 13 ק"מ קדימה ו 1300 מטר מעלי. מה? מזתומרת? מה פה קורה שם? אני מדווש כבר שעות ושרפתי כבר חצי מהחשמל, איזה סיכוי יש לי להגיע? התיישבתי באיזה פונדק דרכים וביקשתי שיאפשרו לי טעינה בזמן שאני בולס תפסטה. מסתבר שכשהזמנתי את האכסנייה לא הבחנתי בסרפנטינות הצפופות שמובילות אליה.
ממשיכים. צברתי עכשיו עוד טיפת חשמל. נקווה. תוך כדי הזחילה אני קולט ש 13 קמ על 1300 מטר זה שיפוע ממוצע של 10%. זה אומר שעל כל 100 מטר שאני מתקדם אני מטפס לגג של בניין בן 3 קומות, ויש לי 13 ביניינים כאלה לעשות, אללה-יוסטור-ואחותו-הצולעת.
כבר אחר צהריים רבע לערב. מתחיל להיות קריר. עצרתי באיזו פינה והכנתי קפה חזק. עוד מאה מטר והופה - האופניים הדליקו אדום ונעצרו. נגמר החשמל במחסנים. הכביש ריק לגמרי, אין עולה ואין יורד. אני בגובה 1800 ושלושה ק"מ מהפס. ענן אפור עולה מהעמק ורוח קרה מקפיאה אותי. אני רועד ומנסה להחליף בגדים. יש לי סחרחורת. לא מסוגל לדווש מטר בלי חשמל. מנסה לדחוף ברגל ונעצר כעבור 10 מטר. יש לי בחילה. מכונית יורדת מלמעלה, אני עוצר אותה. זו סטיישן עמוסה בציוד. האיש מתחיל לתת לי עצות, תשתה מים, תאכל משהו, כאלה. הוא לא יעזור לי. שחררתי אותו ומיד הצטערתי. כבר ניסיתי לצלצל לאכסניה שלמעלה, אין קליטה. הרכב הבא שעובר, אם יעבור, אני לא נותן לו ללכת. אני עומד, מחזיק את האופניים על ברקסים, מנסה להסדיר נשימה לא יודע כמה זמן. רעש של צמיגים מלמעלה. אני מנפנף, הוא עוצר. איש עבה עם שפם עבה, נראה כמו קזאחי או משהו כזה. שום שפה משותפת. הוא מטווה עיגול עם האצבע ונוסע, לאמור: אני מסתובב ובא. והוא בא, וללא אומר ודברים אנחנו מעמיסים את האופניים.
הטטארי זרק אותי בפתח ונסע לדרכו ללא אומר. הריספשן אומרת החדר שלך למעלה, יש לך עוד שתי קומות לעלות. לא מסוגל. אני מתנשף קשות, מתאפק לא להקיא, לא מסוגל להירגע. איזה אופנוען נותן לי בקבוקון וויסקי של דיוטי פרי, זה ירגיע אותך הוא אומר. ואכן אני מגייס כוחות ומזדחל מדרגה מדרגה, החפצים שלי פזורים במדרגות, ונופל על המיטה.
בוקר. רק אני עומד על הרגליים כבר סחרחורת. מישהו אסף את התיקים שלי והניח אותם בפתח החדר. אולי האופנוען. אני יודע מה יש לי. מחלת גבהים. כבר היה לי את זה בעבר, בטראנס אמריקה, בוויומינג. שם למדתי שהלימיט שלי זה 2000 מטר. מעבר לזה הריאות שלי לא נותנות תפוקה מספקת. אבל, וזו הבעיה האמיתית שבגללה באו כל התעויות האלה - האמביציה. היא אוכלת לי תמוח ושותה לי את ההגיון. אני רוצה לעבור את הפס ושוכח הכל: שאני זקן בן 71, עים מחלת ריאות מתקדמת, ועם ידע וניסיון שלא להתקרב ל 2000 מטר. בטח לא ביום אחד. אבל האמביציה שלי לא רואה בעיניים, רק את הפס היא רואה.
אותו אופנוען מאתמול וחברה שלו עוזרים לי להתקין את התיקים, אומרים לי עזוב טעינה עכשיו, תתגלגל מהר למטה, יש לך 15 ק"מ רצוף בלי פדל, שם יחזור לך השכל. עשרים דקות של טיסה במדרון, והסחרחורת כבר חלפה. עכשיו אני שם לב לנוף המדהים שמסביבי ועוצר לצלם, לא ממהר, נותן לגזיה לדבר. קפה של כיף. אופנוע עמוס ציוד חולף על פניי. הם מנפנפים לי. זה הם, אני יודע. אני שמח, מנפנף לעברם בהתלהבות אף שהם כבר מעבר לפינה. בהמשך הצלילה למטה אני משנן לעצמי שוב ושוב שלא להכניס את עצמי למצבים כאלה עוד. זה היה קרוב הפעם, קרוב מידי. מלאה שאתי.
