מנהרת בכשטיין

עזבתי את הקמפ הנחמד שבעמק לכיוון העיר באד גסטין בלי לדעת מה מצפה לי. מסתבר שהעיר בנויה בתוך קניון עמוק ותלול, על המצוקים ממש. (מקווה להעלות סירטון קצר לפייסבוק שמדגים את העניין. כשיהיה לי אינטרנט כמובן) בתוך העיר מפל של עשרות מטרים, וכל העיר כולה זה קובץ של עשרות (אולי מאות) מלונות יוקרה וקזינואים, והיא מפוצצת באלפי פנסיונרים עשרים. הטיפוס בתוך העיר היה פסיכי ממש, כמעט אנכי, ואת רובו עשיתי ברגל.

בצד העליון של העיר, לאחר כמה קילומטרים הגעתי לפתח מנהרת בכשטיין, ושורה של רכבים וגם רוכב טורינג נוסף, ומשפחה שלמה, אימא, אבא ושלושה ילדים, הגדול בן 10 הקטנה בת 6, כולם על אופניים, שעושים את מסלול האלפ אדריה כולו. הם מאוד סיקרנו אותי (תמונה שלהם בהמשך). האבא סוחב עגלה עם הציוד של כולם, שני הבנים כל אחד על אופניים משלו, והאימא גוררת את הקטנה - שמדוושת במרץ - עם טריילגיטור. כל הבנדה העליזה הזו רוכבת ממש לא רע, בערך בקצב שלי, ונפגשנו הרבה פעמים לאורך היום.

הסתבר שהתור הוא לעלות על רכבת, כי זו מנהרת רכבת שאורכה 12 קמ, והפתח שלה, איפה שאנחנו עומדים, הוא בגובה 1180 מטר, וזה שיא הגובה של המסלול כולו. ברכבת ישבתי לייד הטורר שמסתבר שהוא רומני שבא לזלצבורג ברכבת, ומצפה לעשות את המסלול כולו כולל הרכבת מהבית וחזרה בשבעה ימים (אורך המסלול לפי הספר 410 קמ). הוא עם ציוד מלא בערך כמוני, ישן רק בקמפינגים ואוכל רק מה שהוא מבשל. התקציב שלו הוא 20 יורו ליום והיום נגרמה לו חריגה משמעותית כי המנהרה עולה 6 יורו לא מתוכננים. הוא לא סוגר יום עד שעבר 100 קמ, ולא משנה תנאי השטח. בחור קשוח. היה לנו דיבור למרות חוסר השפה. כמה שאני נגנבתי מהקצב שלו, הוא נגנב מזה שאני באתי מאמסטרדם ואני חודשיים על האופניים. הייתה לנו תוכנית לרכב ביחד אחרי הרכבת, וזה החזיק מעמד בדיוק שעתיים עד שנגמרו הירידות ובעליה הראשונה סימנתי לו שלא יחכה לי והוא נעלם באופק.

המסלול הזה (אגב, זה חלק מיורו וולו 7 שחבל שלא לקחתי אותו כבר בלינץ) הוא הרבה יותר לרוחי מהאינס, שממנו שמחתי להתפטר. עם כל היופי והפסטורליה, האינס סובל מיתר תיירותיות ומעודף אוסטריות, והייתי רוכב בודד כמעט לאורך כול הדרך. חוץ מזה, אני כבר ממש קרוב לאיטליה! ואיך אני יודע תשאלו? כי האוסטרים המקומיים כאן אומרים אחד לשני "צ'או" כשהם נפרדים. זה סימן, תסכימו איתי?

ואם שאלתם את עצמכם מה שלום האופניים בכל הדרך הזו? או, אז אני אגיד לכם: טוב תודה. הכל בסדר. שוב החלפתי רפידות - אני מוצא שהרפידות נאכלות בערך כפול מבדרך כלל, כנראה בגלל המשקל. גם הבולם שבגללו כל כך דאגתי מרגיש מצויין, שום תקלה, שום דליפה, ועושה עבודה מצויינת, אני סוגר אותו כל עליה ופותח כל ירידה ושנינו מבסוטים. אגב, שיניתי טיפה את המיקום של הסבל הקדמי, וזה פתר את הוויברציות והאופניים יציבים כמו קטר רכבת.

זהו להיום. היה מעייף, עליה נוראית וירידה רצחנית, 51 קמ וכ 700 מ' טיפוס מצטבר, רובם ב 10 קמ הראשונים.

עולם אחר

עוד אתמול כשגלשתי לסט. ג'והן חשתי בשינוי במזג האוויר. תחילה חשבתי שזו הפוגה קלה בגשמים שמתרחשת כידוע אחת לארבעה ימים ונמשכת יום וחצי. אבל גם היום זה נמשך ואני מרגיש שזה פשוט איזור מזג אוויר אחר. שינוי מבורך! השמים כחולים, ענני נוצה פה ושם, פסגות ההרים המושלגים גלויים ונראים קרובים קרובים, ממש הושט היד וגע בם. הטמפרטורה משהו בסביבות 25 מעלות, בקיצור - אחלה! אני מאוד מקווה שזה ימשך...
גם הנוף שונה. כלומר, זה כמובן אותו רכס, אבל אם במסלול האינס רכבתי בגבם של ההרים, בשיפולים האחוריים, המתונים יותר, הרי שעכשיו אני מול חזיתם, והם כמו גוהרים עלי. יפה. מושך. יש כאילו רצון לטפס, וזה נראה קרוב, אבל אם אני נמצא בגובה כ 900 מטר ופסגת ההר שמולי 2150, הרי שמדובר ב 1250 מטר טיפוס לגובה, יותר מקילומטר!

לאחר 42 קמ במגמת טיפוס (מתון ברובו - רק 650 במצטבר) הגעתי לעמק יפה מלא מלונות ושטוף שמש השוכן בגבה 870 מטר, ופסגות מושלגות מעטרות אותו מכל צד. בעמק 3 אתרי קמפינג, ומאחר שהגעתי מוקדם יחסית ולא ממש רצוץ, עשיתי סיבוב ביניהם ובחרתי את הקמפ הקטן והמשעשע ביותר. זהו בעצם מגרש גולף שבשוליו הקמפ ובצידו פאב קטן עם שלושה מסלולי באולינג! עושה רושם שהערב אני אנסה את כוחה שלי ידי הימנית בגלגול כדור באולינג, אחרי כל הניתוחים. (ד"ר פריצ' וד"ר רוזנבלט - אם אתם עוקבים -  הערב המבחן האמיתי!).

הבעיה עם אוסטריה (אחת הבעיות) שאין פיצוצייה. תהרגו אותי, אני לא מבין איך מדינה שלמה יכולה לחיות בלי פיצוציה? מה זה, עונש לתושבים? ואם בא לך קולה? מנטוס? וופלה? ביסלי? אין. רק בסופר. ויותר חמור: אין פאלפל, שוארמה, חומוס בפיתה. שקשוקה? בחלומות. בקיצור, אין אוכל רחוב. רק מסעדות, וגם שם, אין סתם להזמין צ'יפס. מלצר, מניו וכל העסק. והכי הכי חמור - ברמה של טרגדיה אנושית: סלט. אין להם רבע מושג. גם אם אתה מזמין את ה'סלט חי' שבתפריט שעולה יותר מהשניצל, אתה מקבל כרוב כבוש עם רבע עגבנייה לקישוט, ועל זה ערמת מיונז. די נו. מדינה בדפיקות חמורה.
הקיצר, אוסטריוש, את ממש יפה אבל זה לא ילך בנינו. זה לא את, זה אני, ואני אשם בהכול, ותאמיני לי שממש כואב לי הלב, באמת שאהבתי את הרכבות והמנהרות והשניצל ווינאי, אבל חאלס, לא מתחתנים. יש גבול (וקוראים לו איטליה).

יום עבודה

15/7
כל הלילה ירד גשם זלעפות ולא פסק גם בבוקר, ואני בבעיה: איך אני מקפל את האוהל בגשם הזה? איך אני בכלל מוציא את האף לבדוק אם האופניים לא נמסו?
אישהו הכנתי קפה עם זרוע אחת מחוץ לאוהל, ושעה שלמה ייחלתי להפוגה וחשבתי איך אני מקפל ואורז הכל, כולל את האוהל הפנימי מבלי לפרק את היריעה החיצונית. קיפלתי וארזתי כל מה שבפנים, מצאתי דרך להוריד את היריעה הפנימית, וניגבתי עם טישרט את האוהל מבפנים, שומר על המגבת יבשה בשביל החיצונית.

כשסוף סוף באה הפוגה שנמשכה בדיוק 40 דקות, עשיתי הכל מהר ובדיוק כשאני מקפל את האוהל - עדיין לח - חזר הגשם ונאלצתי לגרור את היריעות אל הלובי של המלון. עד שהספיקו לגרש אותי כבר סיימתי ועליתי על האופניים, אל יום של סימני שאלה.

עכשיו הנהר, שכבר הפך לנחל ברוחב לא יותר משישה שבעה מטרים, נעשה תלול וגואש, וגם הדרך נעשתה תלולה. ידעתי שבנקודה מסויימת על המסלול אני עוזב את הנחל הזה ומחפש דרך להתחבר לכביש שאני רואה במפה, אשר יעביר אותי לעמק אחר, מרחק כ 20 קמ, שם עובר המסלול הבא שלי, ובדרך לעבור פס (כלומר נקודת פרשת מים בין שני הנחלים) שאין לי מושג באיזה גובה הוא. את הדרך מצאתי בקלות אבל הכביש התגלה ככביש צר ומתפתל בלי שוליים ועמוס משאיות, ושלט גדול הודיע שאין כניסה לאופניים. שיערתי שזה מה שיהיה ונאלצתי לנווט בכבישים צדדיים המובילים לישובים שעל צלע ההר. טיפוס בהמשכים.

בשלב מסויים הגעתי שוב לכביש, ופתאום הדרך השתפלה לתוך גיא וידעתי שזו נקודת פרשת המים. הסמרטה הראה 1142 מטר. הקמפ הקודם היה בגובה 750 את נהר האינס עזבתי ב 905. בנקודה הזו לא היתה לי ברירה ועליתי על הכביש, וירידה תלולה ומתמשכת החלה, וכבמטה קסם מזג האוויר השתנה ונהיה חמים ומעונן חלקית.

והינה בקצה הירידה עמק חדש, ובמרכזו העיר סט. ג'והן שנמצאת על המסלול החדש! כמה אני שמח!
די מהר מצאתי את הקמפ העירוני, על גדת הנהר כמובן, ובלי גשם (בינתיים).
זה היה יום מפרך, 50 קמ בדיוק, 1300 מ טיפוס מצטבר. הגובה כאן - 575 מטר. אני עייף אבל מבסוט. מחר דרך חדשה!

יום חופש מלא פעילות

14/7
אני בעיר המחוז Schladming, באותו קמפינג נחמד אשר בחצר האחורית של מלון. אני רחוק רק כ 30 קמ מסיום המסלול, ואז יש לי כ 20 קמ בלתי נודעים, כנראה בכביש משאיות ללא שביל אופניים, כדי לדלג למסלול הבא שבסופו יביא אותי לאיטליה ולחוף האדריאטי.

החלטתי להשאר כאן היום למנוחה, בטן גב כזה, אבל בלילה כשעיינתי במפה גיליתי שיש מסלול צד מומלץ שמטפס בין ההרים אל אגם קטן ויפה. ס"ה 11 קמ. אמרתי יללה, נשאיר באוהל את כל הציוד, ונטפס עם אופניים ערומים. עניתי יללה.

קמתי מוקדם ומלא עזוז, הכנתי לי תיק קטן ויצאתי. הכל טוב ויפה, רק שלא שמתי לב לתלילות. אני בגובה 745, והאגם 1600, וזה ב 11קמ. כל כך יצאה לי הנשמה, ששמעתי מטיילים חוזרים ואומרים שזה לא משהו, אז ויתרתי על הטיפוס ברגל של עוד קילומטר וחצי. נראה לי שגם הפרשי הגובה השפיעו עלי כי נהיה לי סחרחורת. וכל הזמן גשם, אבל נו, התרגלתי איכשהו.
אני עומד לחזור, ומולי שניים רוכבים על אופניי דאון היל אגרסיביים ביותר מטפסים בעליה וממשיכים. כשחלפו לידי שאלתי לאן? אמרו לנקודה בגובה 2700 מטר שם מתחילים סינגל, ומצביעים על סכין, מה אגיד, קיר המוות. רציתי לחכות לראות, אבל עשיתי חשבון שיש להם עוד יותר מאלף מטר לטפס וויתרתי.

חזרתי לאוהל ועוד לא 11, והשכנה מהקרוואן הסמוך, אישה מבוגרת שאתמול כשהגעתי שאלתי אותה משהו והיא מדברת אנגלית, באה לפטפט. אומרת אתה יודע שיש כאן פסגה דכשטיין, 3000 מטר, אחת המפורסמות. כדאי לך - יש לשם רכבל. נזכרתי בכרטיס הנחות שלי, בדקתי בחוברת, ואכן, שעה באוטובוס + רכבל חינם!

האוטובוס מתחיל לטפס בכביש צר בלי שוליים על סף תהום, יצא הפחד גבהים שלי ואמר שלום'ך, אמרתי לו שלום גם 'ך, יללה עוף. בקיצור, על הפיסטין 3000 מטר היה 'סקיי ווק' - גשר תלוי ומתנדנד עם רצפה שקופה מעל תהום של אלף מטר. הלכתי. לא נשמתי 20 דקות. כשזה נגמר הייתה לי כזו סחרחורת שהלכתי למסעדה ודפקתי שני קפה דאבל רצוף, והסחרחורת הפכה לבחילה...

חזרה באוהל וכבר ערב, השכנה אומרת בוא אני יראה לך מה זה ריזוטו של בעלי. חכי עם הריזוטו 10 דקות אמרתי לה, אני יראה לבעלך מה זה סלט ערבי...

אפפר אוסטריה

זה כבר היום השני שאני רוכב בתוך עמק רחב והרים גבוהים סביב לו. משהו כמו עמק החולה נגיד, אבל ארוך הרבה יותר, וההרים שבצידיו - באמת אין לתאר. כל מבט, לכל כיוון, ולפניך תמונת נוף מהממת ועוצרת נשימה. העמק זרוע כפרים ועיירות קטנות, הבנויות על צלעי ההרים, בגבן מצוקים תלולים בגובה מאות ואלפי מטרים, ופניהן אל העמק, שכולו שדות ועפרים באלף גווני הירוק. הנוף הוא הרמוני לגמרי ולא מחולל ע"י כבישים, עמודים, מגדלים, או כל סימני פיתוח אגרסיביים. האווירה היא כפרית ורוגעת, ושום רחש לא נשמע מלבד פכפוך מי הנהר וטפיחת צמיגי האופניים על הדרך.
על כל זה שפוך אור בהיר, רך ומפוזר שקורן המשמיים המעוננים בעננים לבנים, והכל נראה כמו מצוייר בצבעי פסטל רכים. מעת לעת יורד על העמק ענן כהה מראשי ההרים, האור מתקהה, הראות יורדת למאות מטרים ספורים, וגשם דק יורד למשך שעה, ופוסק, והענן נמוג כלא היה.

וואלה, איזה תיאור פסוודו-ספרותי יצא לי, הה? כמו תאור טבע של דוסטויבסקי, הה? הה? אבל אל תיתנו לכול הפסטורליה המנומנמת הזו (ולתיאורים המתיימרים שלי) לבלבל אתכם. אל אף שהעמק ממוקם גבוה בלב רכסים גבוהים (הסמרטה* מראה 749 מטר) והנגישות אליו קשה במיוחד, זהו חבל הארץ המפותח והמודרני שפגשתי בכול מסעותי. העמק מרושת במסילות רכבת לכל כיוון, עליהן נעות רכבות חשמליות חרישיות במהירות בלתי נתפסת, ומגיעות אליו אוטוסטרדות מסועפות המגיחות ממנהרות ניסתרות בין צלעות ההרים, ומייד מתפזרות לכבישים מקומיים צרים המתפתלים בין חמוקי הטופוגרפיה באופן כה מושלם, עד כי הם נראים כחלק מן הטבע וקשה במבט חטוף להבחין בהם.

בתי העץ הכפריים הפשוטים למראה משוכללים במיטב הטכנולוגיה הפוטו-אלקרונית, הסולארית והסלולארית, הדלתות חשות בך ומחליטות אם להפתח או לא, הברזים מבחינים בך ומקצים לך דקה של מים בטמפרטורה קבועה, כך גם האסלות והמקלחונים.
והשיא: בתוך בקתת עץ גדולה הנראת כאסם ישן יש סופרמרקט אוטומטי לגמרי, ללא קופאיות או מפעיל. אתה נכנס ועגלה מתגלגלת אליך מעצמה, אתה בוחר במוצרים ומעמיס בעגלה. סיימת - אתה נגש לקופה שהיא למעשה סרט נע קטן עליו אתה מניח את המוצרים, את כרטיס האשראי שלך אתה דוחף בחריץ המיועד, וזהו! לא נותר לך אלא לאסוף את המוצרים בצידו השני של המסוע!

רוב הבתים הם גסטהאוסים או פנסיונים (והנותרים - בנקים) מצועצעים, מפוצצים  בכלי חרסינה בכמויות של מוזיאון ויקרים להחריד. אני שוכן באוהל הנפלא שלי, בקמפינג הממוקם בחצר של מלון גדול ויוקרתי, ועם התשלום (16 יורו, כמעט כפול מבדרך כלל) קיבלתי חוברת עבה עם אלפי אטרקציות לתייר שהעמק מציע, וכרטיס הנחה להם. נראה לי שאשאר כאן גם מחר, ואבחר ברכבל הנוסע לקרחון אחד בגובה 3100 מטר. באמת עייפתי מהרכיבה, שרירי הרגליים ממש כואבים ויום חופש לא יזיק להם.
-------
*לסמרטפון שלי אני קורא סמרטה-פון (צירה בט'), לשון סמרטוט, כי הוא כבר כל כך חבוט ומכוסח, שהוא נראה יותר סמרטוט מסמארט...

נגד הזרם

אני רוכב נגד הזרם. בכל המסע שלי, מתחילתו באמסטרדם, אני מתקדם בכיוון ההפוך מהמקובל. כך על הריין, על אלבה/וולטבה, וגם עכשיו על האינס. גם כל ספרי המסלולים שאני רוכב לפיהם, אני מתחיל בעמוד האחרון ומדפדף אל הראשון. לא תכננתי את זה מראש וזה כלל לא עלה בדעתי, אבל אין כאן שום פלא או שגגה. זה אני, זה אופיי וזה צו גורלי. בכל מצב, בכל עניין ובכל פן של החיים, אני בוחל אוטומטית בדרכים המקובלות ובוחר בדרך משלי, קשה יותר, הרפתקנית ובלתי נודעת יותר.

אני פוגש רוכבים לא רבים, לא יותר משניים שלושה ביום, הבאים מולי, לכן אין לי הזדמנות ליצור איתם קשרים כלשהם, אלא אם נקלענו במקרה לאותו מחנה. על פי ספר המסלול, עולים לרכבת בלינץ עד לתחילת המסלול אי שם בהרים, ומשם יורדים כל הדרך חזרה ללינץ. לדעתי זה פיספוס. אני לא מוצא מה הטעם להתחיל בנקודת השיא, ולרדת אל הבנאלי. כפי שאני עושה את המסלול, אחרי כל פיתול של הנהר מתגלה לי משהו חדש, דרמטי יותר מקודמו. כך לדעתי טבעי ונכון יותר להתקדם.

אוסטריה היא המדינה העשירה המפותחת והיקרה מכל אלה שעברתי עד כה. האוסטרים בעיניי הם גרמנים עשירים ויהירים. הם יודעים לחייך לתיירים, כמה מילים באנגלית, ולנקוב מחיר. אתמול לנתי בעיר אדמונט שבה 1012 תושבים נכון ל 2014 (כך אומר השלט) ויש לה 4 קטדרלות, לכל אחת צריח עם פעמונים ושעון. אחת מהן ממש ענקית עם שני צריחים ושני שעונים זהים, שניהם מראים אותה שעה בדיוק. יש בעיר גם ביבלטק, סינימטק, 4 מרכזי ספורט, 3 מוזיאונים ושבעה מרכזים קהילתיים...
כל העיר זה גינה אחת גדולה, והנחל שעובר ברחוב הראשי זורם בערוץ מזכוכית ושיש.

האוסטרים, בינם לבין עצמם הם פטפטנים אדירים, יש להם הלצות הדדיות מקובלות והם צוחקים מהן צחוק קולני ומזוייף. (לדעתי - בלי להבין מילה - בדיחות קרש) ביחסים שלי איתם אין שום הומור. הכל נימוס מזוייף וכסף. מיותר לציין שאני לא סובל אותם, מתגעגע לצ'כים וחולם להגיע כבר לאיטליה...

בהולנד התפעלתי מההנדסה האזרחית המדהימה, המצליחה להדוף את הים מאות קילומטרים לאחור, ובגרמניה החוק, הסדר, התקנות והנוהגים הם הבולטים ביותר. בצ'כיה התשתיות ישנות ובלויות, אבל ניכרת מסורת תעשייתית עמוקה, והעם הצ'כי הוא הקליל והידודותי מכולם והשפה עצמה היא צחוק אחד גדול.
אצל ההולנדים החיוך הוא מן השפה ולחוץ, אבל תעצור אישה ברחוב ותשאל אותה משהו, היא תעשה הכול כדי לעזור, כולל לטלפן בשבילך וללכת איתך עד פינת הרחוב כד לוודא שלא תטעה בדרך.

בגרמניה החוק, הסדר, התקנות והנוהגים הם הבולטים ביותר. הגרמנים עצמם חמורי סבר וחסרי הומור, נעדרי אמפטיה ואדישים לקשיים של אחרים. האוכל בגרמניה זה זוועה ואין בו שום גיוון. שניצל עם קארטופן, ברוטב מיונז. גם הנקניקיה הגרמנית המפורסמת היא חתיכת ג'אנק, שזוגלובק זה גורמה לאומתה. אתה מבקש קטשופ עם הנקניקיה במקום מיונז, והאיש, למרות שיש לו צינצנת קטשופ על הדלפק, מתקשה להענות לך מפני שזה לא מקובל.

הנוף כאן מדהים ונפלא, מזג האוויר קיצוני ולא צפוי, ולי אין רגע דל, כל יום וההפתעה חדשה ומרתקת...

בודד ביער

10/7
אני כותב את המילים האלה בתוך אוהל שלי באתר קמפינג נטוש המעבה היער, כשאני פה לבד לגמרי, השעה היא 22:15, חושך מוחלט  ויורד גשם. אני יודע שבמורד הכביש מרחק 2.5 קמ יש עיירה קטנה, גם היא חצי נטושה. עם כל ההרפתקאה המטורפת הזו, במצב הזה עוד לא הייתי. אבל עוד נגיע לזה.

היום התחיל דווקא נחמד, עם ארוחת בוקר משותפת שעשינו זוג האוסטרים ואני בקמפינג. היא (לא קלטתי את השמות שלהם, גם הם לא את שלי) הבטיחה שתשלח לי בדואר עוגה מיוחדת ומפורסמת מלינץ, בעוד חודשיים, כשאחזור. אני הבטחתי להם אם יגיעו לארץ, טיול אופניים שלא ישכחו לעולם. לחצנו ידיים. דיל.

ככל שאני מתקדם במעלה הנהר הנוף נעשה יותר ויותר דרמטי. הנהר עכשיו בתוך קניון עמוק עם קירות די זקופים, פני המים בגובה 440 מטר, והפסגות שמסביב על פי המפה 1200-1450. הקניון והנהר שבתוכו מנוצלים עד תום, ובצורה נבונה מאוד. בצד התלול יותר עוברת המסילת הרכבת והכביש הצר שבו אני נוסע, ובגדה האחרת, המתונה יותר, עובר הכביש הראשי. הדרך שלי מטפסת טיפוסים קצרים וחדים, ושוב יורדת כל הזמן. מידי כמה קילומטרים יש סכר הידרו אלקטרי שמנצל מפל טבעי בנהר, בגובה 5-7 מטר, ומספק חשמל לעיירה הסמוכה וכולל גם מתקן לניקוי העצים והליכלוך מהנהר.

אף כי הרכיבה די מתישה, אני נהנה מאוד מהנוף ועוצר בנקודות שוות במיוחד. הגשם היום עשה לי טובה ולא בא, אבל השמיים מעוננים והאור אפור. לאחר הקפה של ברך בנהר צץ מולי אלפ גבוה וחד, גבו משונן כמשור, כיפתו מושלגת וראשו בעננים. עוד פיתול והינה עוד כמה אלפים, אחד יותר עצבני ממשנהו. אלה, אני יודע, קוראים להם "האלפים האוסטרים" וברגע זה הם מפחידים אותי יותר מגברתני ההוצאה לפועל על מפתן דלתי. במפה הם מופיעים בגבהים של 1900-2210. אני סופר קילומטרים במפה ובוחן את הטופוגרפיה, ומסיק שהקמפ שאני מכוון איליו להלילה נמצא בעמק שבינהם.

הרכיבה קצת התארכה והערב כבר מגיע, ויש לי עוד כעשרה קמ עד הקמפ. אני מחליט להכנס לגסטהאוס הראשון שאראה. הגעתי לעיירה קטנה, כתוב על הבניין "גסטהאוס-רסטורנט" והוא שומם ונעול כמו כל בניינים אחרים בעיר. באחת הפניות שלט "קמפינג - 2 קמ" שמצביע אל כביש צדדי במעלה ההר. אני מחליט ללכת על זה. זה מחנה של ראפטרים וקנו שבנוי על צלע ההר ומשתפל לתוך נחל שוצף. יש כאן מחתקנים לסירות וגם ביקתות, הכל נטוש ונעול, רק חדר שרותים אחד פתוח.
עד כאן. הגשם טופח על יריעת האוהל, קולות היער מסביב, ואני מצפה להרדם....

-----&-----

בוקר, תתפלאו לדעת אבל ישנתי נפלא, חיות היער לא התעניינו בי ולא אני בהם, והשמש אפילו מציצה לרגעים מבין העננים...
אבל זה כבר שייך לפוסט הבא.

יום שני במעלה הנהר

9/7
זה היה יום רכיבה נהדר. בלילה הגשם פסק והבוקר היה סגרירי ומאיים עד כי שקלתי להשאר עוד יום במאורת הטחב שלי. בעודי מהסס, הקדשתי שעה לארגון התיקים מחדש כך שאוכל לשלוף את השכמיה והערדליים תוך שניה, ובלי ששום דבר אחר ירטב. קבעתי לי קמפ כ 40 קמ קדימה, תפשתי רגע של אומץ ויצאתי.

נהר ה Enns הוא יפה מאוד, צבעו ירוק ורוכבו בנקודה זו כמאה מטר. הוא מתחתר בקניון עמוק בין הרים בגובה 900 - 1000 מטר, עם עיירות קטנות בעמקים. זה הנהר היפה ביותר עד עכשיו.

ומה עם חוק הגשם תשאלו?
אז היום התחכמתי לו קצת. כל פעם שהתחיל גשם עשיתי את עצמי תופש מחסה באיזה פונדק או סתם תחת סככה, ובדיוק כשהוא הפסיק יצאתי, וזה עבד! לא נרטבתי טיפה!

לאחר 48 קמ ו1400 מטר טיפוס מצטבר הגעתי לקמפינג האמור, והוא נטוש. על הקיר שלט עם טלפון. בעוד אני חושב מה לעשות הגיעו זוג רוכבים. הם אוסטרים ולהם טלפון. חייגנו, הגיעה אישה ופתחה את השירותים, גבתה את התשלום והלכה.

לאחר הקמת האוהלים הלכנו שלושתנו לחפש מסעדה והסתובבנו בכל העיירה. כלום. הכל סגור.  חזרנו למחנה ובישלנו איש את ארוחתו. בהליכה הזו הייתה לנו שיחה שהייתי קורא לה 'גנרית', מפני שהיא די משוכפלת, לפחות מבחינתי.
היא אמרה שישראל נשמעת לה ארץ מעניינת, אבל היא אישית לא תיסע לשם.
בעלה: למה?
היא: כי זה שדה מילחמה. אתה לא רוצה לההרג, נכון?
בעלה: שמעתי שתל אביב היא גיי פרנדלי. לא יכול להיות ש...(מזכיר שני שמות, כנראה חבריו הגייז) ינסעו לאיזור קרבות.
היא: (פונה אלי) אתה גר בתל אביב?
אני: אהה
היא: לא מסוכן שם?
אני: לא יותר מאשר פה
וכו' וכו' לא אלאה אתכם. השיחה הזו חוזרת עם כל מי שאני פוגש.

אגב, אוכלים אתכם שם בישראל,  טורפים אתכם. הולנד זולה מישראל בכ 20% גרמניה ב 30% צ'כיה זולה מישראל ב 50% ויותר. באמסטרדם, סטייק גדול עם תוספות עלה לי 12€ (60 שקלים) במינכן 10, בפראג 8, בישראל? תגידו לי אתם.