סיפורי קמפים

 עולם בלי בן אדם

הרבה שואלים אותי אם אני לא מרגיש בדידות כשאני רוכב לבד. התשובה שלי היא לא. תמיד, בכל מקום ובכל שפה, יש לי מישהו לדבר איתו, להעביר איתו ערב. אז זהו, שהערב אני מרגיש בדידות. ולמה…

כבר מזמן שהרבה שירותים שאנחנו רגילים לפגוש בהם בן אדם, שאומר משהו כמו "שלום" או לעיתים "אדוני חכה בתור", בן אדם ממשי, הפכו לאפליקציה או אטומט מסוג כלשהו. מתקן שטיפת מכוניות, מכבסה, חניון, לאחרונה גם בנק וסופרמרקט. אוקי, אני יכול לחיות עם מכבסה אוטומטית, ולרוב יש שם עוד מישהו שבא לכבס שאפשר להגיד לו שלום או סתם לחייך\להחמיץ פנים. אבל לאחרונה במסעותי בעולם אני נתקל בתופעה הזו גם בעולם האירוח. כבר פעמיים נתקלתי במלון, מלון כן? שהשירות שהוא נותן נקרא "אירוח", ואין בו בן אדם. אתה מתארח אצל מכונה. באחד כזה נתקלתי לפני כשבועיים (ותיארתי את החוויה כאן בבלוג), חוויה משונה ומוזרה שאים שכחת את הקוד או אתה לא מוצא את המייל, אתה נשאר בחוץ בגשם!

נראה מפתה נכון?

זה מה שיש מהצד השני

הערב, לאחר רכיבה ארוכה ומתישה, הגעתי לאתר קמפינג בלי בן אדם! דלת סגורה עם קודן ומסך דמוי כספומט שאתה צריך להתדיין איתו רבע שעה - כמה לילות, כמה אוהלים, מאיזו ארץ אתה, מה צבע החולצה שלך… ולהכניס אשראי לחריץ, ולאחר דיון נוסף הוא מואיל לתת לך קוד לפתיחת הדלת. אבל חכו, זה לא נגמר פה, אתה אמור לחזור אליו תוך 20 דקות ולתקתק לו את מספר החלקה שבה בחרת, והוא פותח לך את החשמל באותה חלקה. לא הספקת - אין חשמל. ויש גם קוד למקלחת…

בקיצור, מתוך מצוקה כי אין לי כוח לעוד 25 קמ עד הקמפ הבא צלחתי את כל העינוי הזה, ועכשיו זה רק אני והאוהל שלי, מוקפים במתקנים אוטומטיים על כל צעד, ואני, באופן נדיר, חש בדידות! פאק.

חנות קטנה ומטריפה, גם היא בלי בן אדם

גשם, טייק III (אבל מי סופר)

באותו הלילה הייתי בקמפ קטן ליד הנהר דוב. (Doubs) כל הלילה ירד גשם. לא נורא, האוהל טוב, ישנתי טוב הכל בסדר. בבוקר הפוגה בגשם, אני הולך לשירותים משאיר את האוהל פתוח. ביג מיסטייק. יוג' מיסטייק! פתאום בא מבול כבד, השק"ש, כל הבגדים ה-כ-ל ספוג עד העצם, וכל האוהל בתוך שלולית ענקית. והגשם לא מפסיק ועתיד להמשך עוד יומיים. מה עושים? לחפש מלון ליומיים, ברור. אבל אין! הכי קרוב זה בבזונסון, 40 קמ אחורה. ניגש לקיוסק של הקמפ, החמודים חופרים בטלפונים חצי שעה, מוצאים לי בקתה באיזה קמפ אחר 12 ק"מ ממני. אז עכשיו אני יוצא ל 12 קמ בגשם בדעה צלולה, האופניים שוקלים טון כי אני סוחב מטר מעוקב מים בתוך התיקים. (לא לרחם עלי, אני שמח והכל טוב.) 

על הצוק העיר העתיקה בזונסון, אחת היפות שראיתי

ספינת נהר ישנה ששופצה ליאכטה יפהפיה

הבקתה היא בקתת עץ חמודה, מאלה שמביאים עם משאית ומניחים על 4 בלוקים. נוח ונעים, ובעיקר יבש בפנים. הפוגה בגשם, אני מצליח לייבש קצת את הציוד. בלילה חוזר הגשם שדופק פטישים על גג הפח של הבקתה ברעש אדיר. איכשהו מצליח להירדם, ואז באמצע הלילה באה הסופה האמיתית ואני מתעורר לתחושה שהבקתה מתנדנדת וזזה. מפחיד! מציץ מהחלון - לא רואה את הבקתה הסמוכה, מבין שאני חולם וחוזר לישון בתוך כל הרעש (הימים כל כך אינטנסיביים שאני נרדם בכל מצב. כמו בטירונות גולני).

לכל עיירה קטנטנה יש קתדרלה ענקית בלי פורפורציה

בוקר. דממה. הרצפה נראת לי קצת משופעת אבל כנראה שזה נדמה לי כי אני הלום שינה. פותח את הדלת כדי ללכת לשירותים ו… אין מדרגות. הבקתה נוטה על צידה והתרחקה מהמדרגות באיזה חצי מטר! והבקתה הסמוכה? זזה כמה מטרים לאחור והעצים עצרו אותה מלעוף לנהר, ומנוף שכבר הזמינו מנסה להחזיר אותה למקום.

אני קורא מה שכתבתי עד כאן ושואל את עצמי מי יאמין לי? עדיף כבר לקרוא לזה חלום - ככה אני לא יצטרך להישבע שזה באמת קרה.

הנוף הנשקף מהבקתה - נהר סון

הקמפ נסתר, האישה והציפור

הייתי עייף ונמאס לי, הגסט האוס שכיוונתי אליו היה סגור והעיירה הקרובה נמצאת כעשרים ק"מ קדימה. אני רוכב כשני ק"מ מגדת הנהר, רואה דרך עפר שנכנסת לבין העצים ועל העץ חתיכת קרטון ועליו בכתב יד "קמפינג". במפה לא מסומן כלום. לוקח צ'אנס, דרך מקושקשת בין עצים, מלאה מהמורות, לא תמיד ברורה. כמעט מתייאש, והינה אישה (או שזו הייתה פיית יער) עומדת שם ומסמנת לי. היא מובילה אותי בין העצים אל קמפ קטן, ארבעה חמישה קארוונים ישנים שלא זזו שנים ממש על הגדה, מצביעה על חלקת דשא עם שולחן וכיסא, ואומרת לי חצי בצרפתית וחצי באנגלית מגומגמת תתארגן ותבוא אלי, זה הקמפר השלישי. עוד שניים שלושה אנשים בקמפ, אחד מהם מצביע על מבנה אבן קטן - "טואלט".

חלק מהדרך

היא מחכה לי עם בירה קרה. " 5 יורו בשביל האוהל, 1 יורו כל בירה, הראשונה עלי". יושבים, בקושי מדברים לא חשוב באיזו שפה. רוח קלה ונעימה בין העצים, שקט ושלווה. אבל איך ידעת שאני מגיע? אני שואל. ראיתי אותך היא אומרת ומראה לי מרווח בין העצים שדרכו רואים את הכביש. אחר כך באו שתי רוכבות הולנדיות ענקיות, שתיהן גבוהות ורכבות ממני עם אופניים אקסרא לארג' עמוסים בציוד (השפה ההולנדית אחת המוזרות, לאוזן ערלה זה נשמע שפת הפינגווינים). גם להן היא חיכתה על הדרך. ואז באה הציפור. חברים כתבו לי שזה עקעק. נראה גוזל מתבגר שאיבד את אימא. הוא נעמד על השולחן וצייץ לי מול הפרצוף. קמתי והלכתי לאוהל, הוא בא אחרי. החליט לאמץ אותי בתור אבא. מה שלא עשיתי, אפילו דחפתי אותו (בעדינות, לא באלימות) לא רצה ללכת. פוררתי לו קצת לחם, שמתי לו מים. בסוף הצלחתי להדביק אותו להולנדיות, אימהות יותר שופעות ממני, ואני הלכתי שוב לבעלת הקמפר השלישי. אישה שמקרינה טוב. כיף לשבת איתה.

בבוקר יצאתי מהקמפ הזה רענן ואנרגטי כאילו הייתי בחופשת ספא מפנקת שלושה ימים.

מה אתה עומד לי על השולחן, אתה אמור לברוח!

ההולנדיות לוקחות אחריות

ארוחה בהפתעה

בקמפ אחד בין כפרים נידחים, שהוא בעצם פאב שיש לו קמפ מאחורה, שאלתי אם אפשר להזמין באגט לבוקר (דבר מקובל ברוב הקמפים), לא, היא אמרה לי, אבל אפשר להרשם לארוחת ערב. מה בתפריט? אמרה רק מנה אחת. אחידה. מה שבעלי מכין בסגנון האזור שלנו. כמובן שנרשמתי, וכמה חכם הייתי! ראו בתמונה (לקרנבורים בלבד).

זה שייטל מושרה ביין תפוחים, כך הוסבר לי, מונח על לבנת שיש לוהטת ואתה צולה ומנשנש כרצונך. מעדן!