מגלזגו לבלפסט

גלאזגו הפסידה אותי. השתכנתי במלון עלוב, הכי זול שמצאתי, הכי קרוב למרכז העיר, במטרה לצאת מחר השקם בבוקר לדרך דרום מערבה אל החוף הים הצפוני, שם אעלה על מסלול נשיונל 7 שיוביל אותי דרומה אל קיירנריאן, למסוף המעבורות הנוסעות לבלפסט. זו דרך של כ 200 ק"מ, וקיוותי לעשות אותה בשלושה ימים. היה לי ברור שגלאזגו תדרוש ממני שלושה ארבעה ימים לפחות, והחלטתי שבפעם אחרת. עכשיו אירלנד קוראת לי, ואין לי סבלנות. בערב הסתובבתי קצת ברחובות, נגני רחוב, מבנים מרשימים ומסוגרים, דוכני זבל המכונים "פיצה-בורגר-קבב". הייתי רעב. חיפשתי מקום קצת יותר סביר.

מאוחר יותר חלפתי על פני מסעדה אינדונזית צנועה. התפריט היה בסינית ולא הבנתי אותו. נכנסתי. האינדונזית הקטנה והחייכנית שמאחורי הקופה ראתה שאני מהסס, יצאה מעבר לדלפק, אחזה אותי בשרוול ומשכה אותי פנימה. אינדונזית נוספת בפנים, כולה חיוכים וקידות הצביע לי על סירים מבעבעים, פתחה מכסים וסימנה לי להריח. כשראתה שאני עדיין לא מחליט, החליפה כמה מילים קולניות עם הקופאית, אחזה במותני והפנתה אותי לאחת הקלחות, מביטה לתוך עיניי וקדה בלי הפסקה. מלבדי לא היה איש בחנות, ואני הייתי כנראה צעצוע נהדר בשבילן להעביר את הזמן. בסדר, הנהנתי, מקבל את ההמלצה. מיד שתיהן צחקו ושמחו, אחזו במותניי משני הצדדים הושיבו אותי לשולחן. זה היה מרק קהה וסמיך, עמוס בכל טוב שרק את חלקו זיהיתי, טעים מאוד וחריף ביותר. 

אחר כך היו הזמנות ושליחים, כולם על אופניים, באו והלכו, והבנות היו עסוקות. אני המשכתי לשבת שם וקיבלתי תה בלי שביקשתי, ומעת לעת, כשלאחת מהן היה רגע זמן, היא באה וישבה לידי. בהמשך קיבלתי גם קינוח, פודינג אורז בטעם קוקוס עם אגוזים. לאחר יותר משעתיים, כשהבנות החלו לעסוק בניקיונות וסידורים, הבנתי ששעת הסגירה מתקרבת וקמתי לשלם. ושוב החלה סדרה של חיוכים וקידות. הופתעתי לראות שהחשבון היה רק על המרק - 6.30. הוצאתי שטר של עשר ולא הסכמתי לקבל את העודף. כשהקופאית התעקשה, לקחתי את המטבעות, הפשלתי לה את הסינר לקול ציחקוקיה, מיששתי עד שמצאתי כיס, ושלשתי פנימה את המטבעות. וכשהטבחית שמעה שאני עוזב היא באה החוצה בריצה ובקריאות אכזבה ונתנה לי חיבוק. תודה בנות. חיממתן לי את הלב והשארתן לי טעם מתוק מגלאזגו. בלעדיכן לא בטוח שהייתי בכלל זוכר שעברתי פה. ואם אי פעם תעברו בגלאגו ויהיה לכם קר ובודד, כנסו למסעדה האינדונזית הקטנה עם האורות האדומים. לא תצטערו. 

החנות האדומה הראשונה מימין. לא לפספס! 

הרכיבה לקיירנריאן ערכה שלושה ימים. הגשם פחת, אבל במקומו בא הקור והרוח הנגדית. עברתי שרשרות של גבעות, חציתי נהרות, וצברתי 1000-1500 מטר טיפוס מצטבר בכל יום. אתרי הקמפינג באזורים האלה הם למעשה אתרי קארוונים נייחים, מה שאנחנו קוראים 'מבנים יבילים', ולא מקבלים אוהלים. אבל באחד הלילות האלה, באזור לא מיושב ובאין אופציה אחרת נכנסתי לקמפ כזה, והצלחתי לשכנע אותם לאפשר לי להקים את האוהל שלי שם. המקום היה יפה ונעים, אבל קר במיוחד ולא הוצאתי את האף מהאוהל כל הערב. ובכלל, כבר סתיו, וקר מאוד. 

המעבורת לבלפסט הייתה יקרה במיוחד: 44 פאונד לאדם עם אופניים, להפלגה של שעתיים. מחיר מופקע. וכשהגעתי לבלפסט קצת יצא לי האוויר. יצאתי מהמעבורת וכעבור 4 ק"מ הגעתי למרכז העיר. מה עכשיו? כבר כשבוע שאני חותר לכאן, ברכבת באוניה ובאופניים, ומה? עוד עיר? ישבתי בגן שסביב בניין העירייה, המוגזם ביותר בגודלו ובקישוטיו, כמו עוגת חתונה ענקית ממרגרינה וסוכר, לא משהו שאתה רוצה לטעום. 

על המעבורת

הסיטי הול של בלפסט

בדקתי בגוגל מה יש לעשות בבלפסט. שום דבר לא משך אותי במיוחד, מלבד מספנת "הארלנד אנד וולף" שבה בנו את הטיטניק (ואני הרי חובב ספינות באשר הן), ומוזיאון הטיטניק באותו אתר. בערב באכסניה קראתי שבלפסט היא עיר פועלי תעשייה שכולה סובבת ומתפרנסת משתי המספנות שלה, שבהן בונים את האוניות הגדולות בעולם. אולי זה מסביר את השיממון ברחובות שלא ראיתי דבר כזה - בשש בערב כל העיר נטרקת, הקניונים נסגרים, בעלי החנויות נועלים, ובשבע כבר אין כלב ברחוב. רק אני ורוח הסתיו המקפיאה… 

בית האופרה. עוד מרמלדה מאבן

דבר ראשון אתה רואה את עגורני המסילה הענקיים ביותר שראית בחיים…  ואז, מעבר לנהר, נחשף לפניך מבנה אדריכלי בלתי נתפס, עם כל כך הרבה זוויות, שלא ברור איך בכלל להסתכל על זה. מה שכן ברור שזוהי יצירה אדריכלית מהממת, שמתאימה בול לספר את הסיפור על בנייתה של "האונייה שלא יכולה לטבוע"  וטבעה בהפלגת הבכורה שלה - הטיטניק. עוד לפני שנכנסתי עשיתי כל מאמץ לצלם את המבנה בצורה שתבטא במשהו את המדהימות. והתצוגה בפנים, מה יש להגיד, חתיכת מסע שמכניס אותך למספנה, לחדר השרטוטים, לבנית האוניה מהשדרה ועד הנברשות, לאירוע השקת האוניה כשכל העיר צופה במחזה, ועד להתנגשות בקרחון, לטביעה, וגם, מאה שנה קדימה, גילוי השברים במעמקי הים. תצוגה מרתקת. זו בלפסט. 

העגורן הענק של הרלנד את וולף

המוזיאון

קטע מהמבנה בפנים

אחת הסצנות בתצוגה

ושוב יצאתי אל הקור והגשם, לדרך של מאתיים קילומטר / שלושה ימי רכיבה, אל דאבלין. זה היה יום קשה עם רוחות נגדיות מקפיאות וגשם דק מהסוג הזוויתי, ובקושי הצלחתי להתקדם. נכנסתי לאיזה מקדונלדס בעיקר כדי לנוח ולתפוס מחסה, וחיפשתי אפשרויות לינה. קמפינג כבר לא בא בחשבון, גם הוסטלים אין בסביבה, ונותרתי רק עם הבד-אנד-ברקפסט האקראיים שבדרך, וכך נפלתי על הבית המופלא של אליזבת ואלכסנדר הנהדרים, שפינקו אותי בכל מה שאפשר, שיכנו אותי בחדר ענק שהוא דירה שלמה. בערב, כשפגשתי את אליזבת במרפסת, היא אמרה לי שהם מאוד מתפעלים מהמסע שלי והם מכינים לי הפתעה לבוקר. מה זה יכול להיות? 

זוג שפגשתי בדרך

הבוקר בא והוזמנתי לברקפסט, ובעוד אליזבת מגישה לשאר האורחים, היא אומרת לי אתה תחכה. אלכסנדר עובד על הברקפסט שלך. ואז יוצא אלכסנדר מהמטבח עם מגש גדול, ועליו - תחזיקו חזק - חביתת פטריות מפונפנת, סלט ערבי קצוץ דק (במקום פטרוזיליה שמיר, אבל עזבו קטנות), סט גבינות, ולחם שחור פרוס עבה! ארוחת בוקר ישראלית על כל פרטיה ודיקדוקיה! כמעט פרצתי בבכי, נשבע לכם. מסתבר שבתחילת הקיץ היו אצלם שלוש משפחות ישראליות למשך שבוע, ולימדו אותם מה זה ארוחת בוקר ישראלית. הברקפסט הזו עם כל הפטפטת והחוויות מסביב נמשכה עד הצוהרים, ורק בסביבות 12:30 עליתי על האופניים עם בטן מפוצצת ושיר בלב. כמה קילומטרים אצליח להתקדם במצב הזה לפני החושך? 

יצא לים פרונקל. אמיתי. 17 ק"מ מהחוף