מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שישי, 9 באוגוסט 2024

לטפס אל הפס וכמעט להתפגר בדרך

 התעוררתי הרבה לפני עלות השחר, כנראה מדאגה. הדלקתי אור קטן ושקעתי במפות, חישבתי מסלולים, ניסיתי לקרוא בלוגים של מי שעשה את זה לפני, ועם עלות השחר גיליתי את הבעיה - אני על הנהר הלא נכון. בנהר המקביל, שם כל מקומות הלינה, המסעדות, הקמפים. שם גם עובר מסלול היורו וולו 5 הפופולרי. בפזיזות של שמחה הזמנתי חדר באכסניה שנראתה לי פחות או יותר בחצי הדרך אל הפס, מיהרתי להתקפל  ולהתגלגל בירידה את כל מה שטיפסתי אתמול - כ 17 ק"מ ו 400 מטר למטה, אל מפגש הנהרות שבו טעיתי. 

הואדי הלא נכון

מלא אמביציה לפצות על הטעות של אתמול התחלתי לטפס במרץ והמנוע שורק חרישית בין רגלי. לאחר כ 400 מטר של טיפוס אנכי עצרתי רגע לנוח והעפתי מבט במפה, ופתאום מסתבר לי שהאכסניה שאליה אני חותר שוכנת 13 ק"מ קדימה ו 1300 מטר מעלי. מה? מזתומרת? מה פה קורה שם? אני מדווש כבר שעות ושרפתי כבר חצי מהחשמל, איזה סיכוי יש לי להגיע? התיישבתי באיזה פונדק דרכים וביקשתי שיאפשרו לי טעינה בזמן שאני בולס תפסטה. מסתבר שכשהזמנתי את האכסנייה לא הבחנתי בסרפנטינות הצפופות שמובילות אליה. 


הואדי הנכון

ממשיכים. צברתי עכשיו עוד טיפת חשמל. נקווה. תוך כדי הזחילה אני קולט ש 13 קמ על 1300 מטר זה שיפוע ממוצע של 10%. זה אומר שעל כל 100 מטר שאני מתקדם אני מטפס לגג של בניין בן 3 קומות, ויש לי 13 ביניינים כאלה לעשות, אללה-יוסטור-ואחותו-הצולעת. 


פה אפשר להתרשם מהשיפוע, וגם ממגוון הרכבים שבדרך

כבר אחר צהריים רבע לערב. מתחיל להיות קריר. עצרתי באיזו פינה והכנתי קפה חזק. עוד מאה מטר והופה - האופניים הדליקו אדום ונעצרו. נגמר החשמל במחסנים. הכביש ריק לגמרי, אין עולה ואין יורד. אני בגובה 1800 ושלושה ק"מ מהפס. ענן אפור עולה מהעמק ורוח קרה מקפיאה אותי. אני רועד ומנסה להחליף בגדים. יש לי סחרחורת. לא מסוגל לדווש מטר בלי חשמל. מנסה לדחוף ברגל ונעצר כעבור 10 מטר. יש לי בחילה. מכונית יורדת מלמעלה, אני עוצר אותה. זו סטיישן עמוסה בציוד. האיש מתחיל לתת לי עצות, תשתה מים, תאכל משהו, כאלה. הוא לא יעזור לי. שחררתי אותו ומיד הצטערתי. כבר ניסיתי לצלצל לאכסניה שלמעלה, אין קליטה. הרכב הבא שעובר, אם יעבור, אני לא נותן לו ללכת. אני עומד, מחזיק את האופניים על ברקסים, מנסה להסדיר נשימה לא יודע כמה זמן. רעש של צמיגים מלמעלה. אני מנפנף, הוא עוצר. איש עבה עם שפם עבה, נראה כמו קזאחי או משהו כזה. שום שפה משותפת. הוא מטווה עיגול עם האצבע ונוסע, לאמור: אני מסתובב ובא. והוא בא, וללא אומר ודברים אנחנו מעמיסים את האופניים. 


קררר...

הטטארי זרק אותי בפתח ונסע לדרכו ללא אומר. הריספשן אומרת החדר שלך למעלה, יש לך עוד שתי קומות לעלות. לא מסוגל. אני מתנשף קשות, מתאפק לא להקיא, לא מסוגל להירגע. איזה אופנוען נותן לי בקבוקון וויסקי של דיוטי פרי, זה ירגיע אותך הוא אומר. ואכן אני מגייס כוחות ומזדחל מדרגה מדרגה, החפצים שלי פזורים במדרגות, ונופל על המיטה.


שוויץ, המדינה שבה אתה יורד אל העננים


בוקר. רק אני עומד על הרגליים כבר סחרחורת. מישהו אסף את התיקים שלי והניח אותם בפתח החדר. אולי האופנוען. אני יודע מה יש לי. מחלת גבהים. כבר היה לי את זה בעבר, בטראנס אמריקה, בוויומינג. שם למדתי שהלימיט שלי זה 2000 מטר. מעבר לזה הריאות שלי לא נותנות תפוקה מספקת. אבל, וזו הבעיה האמיתית שבגללה באו כל התעויות האלה - האמביציה. היא אוכלת לי תמוח ושותה לי את ההגיון. אני רוצה לעבור את הפס ושוכח הכל: שאני זקן בן 71, עים מחלת ריאות מתקדמת, ועם ידע וניסיון שלא להתקרב ל 2000 מטר. בטח לא ביום אחד. אבל האמביציה שלי לא רואה בעיניים, רק את הפס היא רואה.



סאן גוארדו, הפס. רואים שקר לי, אין לי אוויר ואני בקושי עומד?

אותו אופנוען מאתמול וחברה שלו עוזרים לי להתקין את התיקים, אומרים לי עזוב טעינה עכשיו, תתגלגל מהר למטה, יש לך 15 ק"מ רצוף בלי פדל, שם יחזור לך השכל. עשרים דקות של טיסה במדרון, והסחרחורת כבר חלפה. עכשיו אני שם לב לנוף המדהים שמסביבי ועוצר לצלם, לא ממהר, נותן לגזיה לדבר. קפה של כיף. אופנוע עמוס ציוד חולף על פניי. הם מנפנפים לי. זה הם, אני יודע. אני שמח, מנפנף לעברם בהתלהבות אף שהם כבר מעבר לפינה. בהמשך הצלילה למטה אני משנן לעצמי שוב ושוב שלא להכניס את עצמי למצבים כאלה עוד. זה היה קרוב הפעם, קרוב מידי. מלאה שאתי.




יום שני, 5 באוגוסט 2024

הדרך לורזה וארמון רב תפלצת

 הדרך לוארזה הייתה תענוג יוצא דופן. אבל נתחיל מהעיר המוזרה אלסנדריה, עיר שיותר משהיא עיר היא מקבץ פרוורים בלויים ושדופים שהם מוסלמיים בעיקרם. בכל מבט שתעיף לכל כיוון, תראה יותר ממסגד אחד, ונראה שנבנו בחיפזון ובלי תכנון. בחזית פסאדה מפוארת, מכל שאר העיברים טיח לא גמור, פיגומים שהחלידו על עומדם, קוצים והזנחה. האיטלקים המעטים שנותרו בעיר נראים מכווצים וממהרים לדרכם בין גדודי הגלביות והבורקות. העברתי לילה בגסטהאוס אקראי ומיהרתי להסתלק.


מיד כשיצאתי מהעיר עליתי על שביל אופניים יעודי ויפהפה, רובו מוצל בתוך יערות או לגדות אגם, כל כמה מאות מטרים ספסל תחת עץ, 38 קילומטרים רצופים ללא מכונית אחת עד למרכז וארזה. זה לא שלא היו עליות חדות שהוציאו לי את הנשמה, אבל בלי זה זה לא היה נחשב רכיבת אופניים, לא ככה? אם במקרה תרכבו אי פעם בין אלסנדריה לורזה, תגידו לגוגל מפות 'אופניים' ועליתם עליו. לא תשכחו את השביל הזה!




בורזה השתכנתי בארמון מלכים שהוסב למלון. זו הייתה אחת הלינות העלובות במסע הזה, אם לא בחיים. כל מדי האצילים והחיוכים המזויפים של הצוות, או שמע נקרא להם המשרתים המתנשאים ועתירי הגינונים, שסבלו קשות מפני שלא הייתה לי עניבה, או אולי מפני שלא השתחוויתי לפניהם ולא דיברתי איטלקית מושלמת, או, למצער, אנגלית רהוטה. האופניים שלי עיצבנו אותם במיוחד מפני שלא הסכמתי להשאיר אותם ברחוב, והתעקשתי שיאפשרו לי להכניס אותם למקום בטוח, למשל על המרבד היוקרתי שבלובי, ליד הפסנתר. במוסך שלנו כל המקומות מוזמנים מראש ע"י אורחים אמרו לי. התחלתי לגלגל את האופניים פנימה ואיימתי שאני מחייג מייד למשטרת התיירות (יש דבר כזה בורזה)

 ואז קראו למנהל. חיוכים מאולצים, אדוני סר, סר אדוני. למעשה יש לנו חדר מזוודות אבל צריך לעבור עם האופניים דרך הלובי ועל השטיח האדום, וזה לא בא בחשבון, אומר כבוד פפיון. אז תקרא לשני משרתים בריונים, למשל זה שפה וזה ששם בפינה, אמרתי לו, שישאו את האופניים באוויר אל חדר המזוודות. 


לא קשור. סתם כדי לנשום רגע

טיפות זיעה החלו לבצבץ על מיצחו. לחשושים, התייעצויות, ואכן שני הבטלרים בשלומיאליות מרובה הרימו גלגל אחד וגררו את האופניים פנימה, כשהגלגל האחורי משאיר קו בולט של אבק דרכים על השטיח האדום להנאתי המרובה. גם מספר אורחים בעלי עניבות ושמלות ערב שהביטו במחזה הבליעו חיוכיי הנאה. כנראה שגם להם כל גינוני הטקס כבר יצאו מהאף. אני, טמבל שכמותי, החזקתי כל הזמן את הסמארטפון ביד, אבל לא הייתה לי החוצפה לצלם את המחזה. כמה חבל! (ואיפה קובי יונתן כשצריך אותו?)


בקיצור לא צילמתי כלום במלון הזה. קוראים לו "פאלאס גרנד הוטל ורזה" תעשו גוגל.


אחר כך התגלגלתי ללוגאנו. 

לוגאנו עיר יפהפייה שיושבת על שפת אגם לוגאנו המפורסם, ובצדק גמור! קשה לתאר במילים את ההוד והפליאה של הצוקים האדירים, הנוחתים מכל עבר ישירות אל מימי האגם, המנוקד במאות סירות משייטות חרישית במימי הבדולח. מיד כשהגעתי לא יכולתי להתאפק, והסתובבתי על שפת האגם הלוך ושוב, נהנה מהרוח הקלילה והמראות המהממים, עד שירד הערב ונהייתי רעב. זוכרים שבסרט ספרות זולה טרבולטה מספר לחבר שלו שבאירופה קוראים לביג מק 'לה גרנד מק' ובמקום קטשופ מטביעים אותו במיונז? זה בדיוק מה שקרה לי! קיבלתי קציצה טובעת באמבטיה של מיונז כשלראשה לחמניה זעירה, כמו הכיפה על פדחתו של בנט. איך אפשר לאכול דבר כזה? הייתי רעב אז טרפתי, מתאפק לא להקיא. לפחות הקולה הייתה בול בטעם של קולה. יש דברים שראויים לכל שבח, קולה זה אחד מהם.



ואז הגעתי למוטל בלי בן אדם. כבר התרגלתי לאלה. קוראים לזה "סלף צ'ק אין". אתה מקבל במייל קוד סודי שאיתו אתם פותח כספת ובתוכה צ'יפ שאמור לפתוח לך ת'דלתות. את הכניסה פתח. את הכניסה לקומה פתח. את החדר לא פתח. ניסיתי ניסיתי לא פתח. הגברת בטלפון הסבירה לי שוב ושוב, כאילו אני ילד מפגר, לא עזר, והערב כבר נהיה לילה, ואני תקוע בחוץ, והטלפון על אדי דלק אחרונים. האישה נבהלה קצת ואמרה תן לי כמה דקות, אני מנסה למצוא פתרון. חצי שעה אחר כך היא הופיעה, כולה מתנצלת אלף פעם, וניסתה בעצמה. כלום. צלצלה למנהל, אמר לה במקום להוריד את הידית, תרימי אותה. נפתח.

נראה שהשוכן במרומים - אם יש כזה - לא סובל שאני נהנה. חייב לבאס מידי פעם. בסדר. גם לזה התרגלתי.


עושה חשק. (לא ברור למה, אבל לאמשנה)

בלוגנו עשיתי יום הפסקה. לנוכח הפס הגדול שלפני, רציתי לעשות שינוי באופניים כך שיהיו לי הילוכים יותר נמוכים. חשבתי להחליף את הפלטה הגדולה לקטנה יותר ולהרוויח כוח בדיווש. כבר נכנסתי ל 2-3 חנויות אופניים, לא רצו לגעת בתירוצים שונים. ואז בדרכי לחפש מסעדה חלפתי על פני חנות אופניים שבחלון היה לה אופניי ספשלייזד לא בדיוק כמו שלי, אבל עם אותה מערכת חשמלית. החנות הייתה סגורה, אז צילמתי את הפתק על הדלת וצילצלתי בבוקר.

רוברטו אמר אני לא מבין אותך, אבל תביא את האופניים, אולי אותם אני אבין. טסתי אליו. אמר אני לא מפרק את הקרנק כי צריך כלי מיוחד של ספשלייזד ואין לי אותו. אחליף לך קסטה. שלך 42 שם לך 46. זה יקח זמן, אבל אתה לא הולך ועומד כאן על רגל תורנית, אני לא עושה כלום בלי שאתה רואה. סבבה אמרתי. ממילא אין לי לאן ללכת בלי האופניים, קדימה רוברטו. הוא פרק בזריזות של חתול, מראה לי כל בורג ואני מהנהן. לבסוף כשהרכיב הכל הוא הראה לי שהגג"ש הגדול שנוסף לא בקו עם הפלטה מקדימה לכן השרשרת תיפול. מה עושים? שאלתי. כאן הוא עבר לאיטלקית ודפק הסבר תוך תנועות ידיים של נגר עם פלס ביד. לא הבנתי כלום אבל קלטתי "שיפטר" "דריילר" ו - "ספייסר" סומך עליך רוברטו, יו אר מיי אינג'ל, קדימה. פירק שוב, החליף, שינה, שינה שוב, ספר, ספר שוב, הרכיב.

עכשיו אתה עושה סיבוב כאן ימינה יש עליה חדה בלי מנוע. אים עברת אותה, תתחיל לשלם. עברתי!! רוברטו החליף שרשרת ורפידות, כיוון, שימן. שילמתי בשימחה.


איזה אלוף! לחצתי לו יד בכוונה רבה. הוא חייך. בון וויאז' אמר, גם הוא בכוונה רבה. רוברטו ואני לא נתראה שוב לעולם, אבל אנחנו חברים. בדוק!

.

גאון בעבודתו


מחר הפס הגדול. 1340 מטר טיפוס והריאות שלי ב 47% תפוקה (מוכח רפואית). אני קצת חושש. בו נגיד תאמת - מפחד. אני מנסה לחלק את זה לשניים ולא מוצא שום אפשרות לינה באמצע.


 אתה שם במרומים שלא קיים, תעזור קצת נו, אני צדיק תמים, ואתה יודע את זה! לא תעזור?

 פליזזז…