מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום ראשון, 28 ביוני 2020

ארץ ישנה - חוויה חדשה



כבר מזמן ברור לי שאני צריך לרענן את אוסף הקנדידטים שלי. וזה לא שהם לא טובים, הישנים, להפך - אורם מסנוור אפילו את הכוכבים שבשמיים. אבל הריאות שלי הולכות מידרדרות, כפי שהבטיחו הרופאים, וכבר אין ביכולתם של חבריי הטובים והסבלניים עד אין קץ לכפר על כך. אז רכשתי לי חשמלוק, והוא באמת נתן לי כנפיים, ושוב יכולתי לרכוב עם הקנדידטים הישנים, ואפילו להאכיל אותם אבק באיזו עליה אקראית של עשרים אחוז (אח, כמה הנקמה מתוקה!).





אבל זה לא עזר למסעות הרב יומיים, הבייקפקינג, הטורינג, האוף-רוד-טורינג או איך שתקראו לזה, שהם הרי העיקר. וזה לא שלא חיפשתי פתרונות והתייעצתי עם כל אחד ואחותו, אבל לסחוב סוללה נוספת של שלושה קילו בנוסף למשקל העצמי של החשמלוק - המוגזם אפילו ביחס למפלצת-ממשלה שגידלנו – זה, איך לומר, לא עושה חשק. ואם אני נשאר רק עם מסע מצימר לצימר (כי צריך טעינה כל לילה) עם כרטיס אשראי וזהו, מה אני עושה עם ארבעת האוהלים, שלוש המזרנים המתנפחים , שלוש ראשי הגזיה ושתי הבנזיניות שנרכשו בדקדקנות חפרנית ובהון השווה לתקציב של מדינה בינונית, שממלאים לי את המרפסת?





ואז, באחת הרכיבות פגשתי את ליידי די. זה שם שאני המצאתי לה. היא קראה בבלוג שלי ורצתה גם. היא כבר הייתה מצוידת במיטב התיקים והקווילט הכי יוקרתי, אלא שטיול איתי, אגדה בשר ודם כפי שיש שתופסים אותי, נראה לה גדול עליה בשמונים דרגות. אבל לי צלצל הפעמון: אולי זו קנדידטית חדשה? כזו שאפשר לרכוב איתה בלי חשמל ועם אוהל וסיר והכל, וגם 40 ק"מ יחשבו ליום רכיבה יפה?


תכננתי לנו סיבוב של שלושה ימים בגליל התחתון.





עמק זבולון, התווך הירוק הזה שבין זוועות המפרץ לחמוקי ההרים, שימש לנו יופי של חימום. בשלב מסויים פלשנו לאיזו חוות פחונים להפסקת קפה, ובתמורה בעל הבית הביא לנו בקבוק קרח. אבל הסבבה לא התארכה, כי נחל חילזון הוא עוין לסייקליסט עם אין ספור קטעי בולדרים לא רכיבים. דשדשנו במעלה הנחל, תרים אחר שבילי פרות בתקווה שזה יעזור. עדר עיזים חצה את הוואדי. הרועה, ערבי עם מקל על השכם ובלי שיניים, דיבר עם העיזים שלו בסוגי קריאות וצעקות והורה להן לפנות לנו דרך, והן ענו לו במקהלת געיות ופעיות, ולאחר ויכוח קצר הן נעתרו. כאן הבנתי שנכנסנו לארץ אחרת. כבר היה חם והיינו מותשים וזה לא נגמר, אבל לא היה אכפת לי, כי אני כבר הייתי בארץ חדשה, ארץ של כרמי זיתים ושבילי טרשים המשתרגים על גבעות מיוערות בחורש ים תיכוני טבעי, עם רועה שמדבר עם העיזים שלו, ושור בודד שגועה לשמיים ואין עונה, ועם תושבים סימפטיים ומאירי פנים שרק רוצים להתיידד איתך.


בערך בשלב הזה התפתח המנהג שלנו לכבד כל עץ נותן צל בהפסקת קפה וחפירות עומק, מינימום שלוש מכל צד, גם אם העץ הקודם היה רק שני קילומטר אחורה.





בפאתי סכנין היינו כבר די גמורים, אבל בטוחים ועליזים, כי כבר התברר שבאורח פלא אנחנו די מסתדרים, והמסע עצמו תפס את הפוקוס. חיפשנו לקצר את הפנייה החדה ברחובות סכנין, כפי שהמסלול המתוכנן הוביל, ומבט בטופוגרפיה שמסביב שכנע אותי שאמורה להיות שם דרך. לקחנו אותה באווירת 'יאללה, הרפתקאות!' אבל לא חלף קילומטר והיא הפכה לדרך חקלאית שבקושי קיימת, והסתיימה בבוסתן קטן ומגודר ובו עובדים איש ואשתו. הם סימנו לנו בנפנופי ידיים שאין דרך. איזו אנרגיה טובה נשבה מהם. שאלתי איך אני מגיע מפה לסאלמה, הכפר שאיליו היינו אמורים להגיע כדי להצטייד במים לקראת הלילה. האיש, שמו רמזי, ואשתו עזיזה, הזמינו אותנו להיכנס תחת הסוכה ולשבת. התפתחה קסם של שיחה על כלום ושום דבר, כשעזיזה תורמת את חלקה בערבית עסיסית, ונותנת שיעור על עלי גפן לסוגיהם אותם היא תולשת מהגפן שמעלינו להתעניינותה הנלהבת של די, ואיך לטפל ואיך לגלגל ואיך לשמר. ואני, שלא מבין ערבית בשיט, מבין כל מילה.








מדושנים בטובם של רמזי ועזיזה חזרנו למסלול, והדרך אל פאתי סלאמה זרמה כמים. בעודי מחשב את שעות האור שנותרו, עברנו בחורשה יפה וליידי די אמרה כאן. חנינו, אבל לא היו לנו מספיק מים כי לא הגענו לסאלמה. נער ערבי על אופנוע שטח מקרטע חלף לידנו ואמרנו לו שלום. שאלתי אותו אם הוא מוכן לקפוץ עם האופנוע לכפר ולקנות לנו מים. זו הייתה שאלה מטרילה וחוצפנית מצידי ומיד אמרתי לו עזוב, נסתדר, והוא נסע. כעבור חצי שעה חזר עם בקבוק מים קרים, והכריז שלא צריך לשלם. דיברנו קצת על האופנוע שלו, אופנועים בכלל והכפר סלאמה. חיבבתי אותו. 
הערב עבר בנעימים, תוך מארג של בישולים וחפירות. האורז שדי בישלה היה מפתיע ומעולה.





בבוקר איתרנו את המכולת של הכפר, ובפנים נמצאות האישה החנוונית מאחורי הדלפק, וסבתא זקנה יושבת על פח באחת הפינות, שזרקה לעברי "סאלם עלכום" עליז.

"עלכום סאלם!" זכרתי את התשובה מכיתה ג', והוספתי "סבח אל נור!"

"סבח אל חיר" החזירה וסימנה באצבעות קמוטות 'הפוך!'

"כיף חאלק?" אילתרתי

"אללה כארים!" היא זרקה

"ראמדן כארים" התפלספתי, והוספתי "אלוהים גדול"

"אהלן וסאלן" השיבה בטון פוסק, וסוכם שזה תיקו.

בעזרת החנוונית החביבה הצטיידנו בלאבנה ולחמניות, כשהסבתא מחזיקה לדי את השקית בזמן מילוי המים בלי לקום מהפח, ומדי פעם היא זורקת לעברי עוד פתגם ממרתפי מוחה, ואני לא משאיר אותה ללא מענה. אם זו לא אהבה, אהבה מהי?

במורד הכפר די הבחינה בירקן על טנדר ומיד עטנו עליו, ושתי הנשים שהיו סביבו קידמו את פנינו בברכות ושמחו לוותר לנו על תורן, ואף הציעו לנו מה לקנות ובמה לא לנגוע ותיווכו ביננו לבין הירקן.





השעה כבר צהריים ועוד לא התחלנו את היום. ירדנו אל נחל צלמון המפכה, וטיפסנו לחורבת צלמון, שם, מתחת לעץ שבצילו החלטנו עוד מרחוק לעצור לארוחת בוקר, היו דווקא שני ארכיאולוגים, ואחד מהם, גלעד צינמון, מעריץ שלי מסתבר, זיהה את סלב שלו. מפגש כזה קורה לי מעת לעת, וכבר למדתי להתגבר על המבוכה ולזרום. לאחר סשן הצילומים המתבקש, הם המליצו לנו על העץ שמעבר לגבעה להפסקת בוקר, וזה היה אלון ענק שניצב בנקודת תצפית מול נוף שמקובל לקרוא לו "עוצר נשימה" אבל יותר מתאים לו "מרחיב דעת". שם, כשהיה ברור שאין לנו סיכוי לגעת בקרני חיטים לפני הלילה, החלטנו לקצר ולחתוך דרך עילבון לבקעת בית נטופה. לא יודע למה שכחתי שצילמתי אותה מלמעלה רק שבועיים קודם, כשהיא מוצפת לחלוטין והפכה לאגם נטופה. בקיצור, ירדנו ישר לתוך הבוץ.











בקצה דרך שנראתה מבטיחה מלמעלה אבל צוללת לתוך הביצה כעבור קילומטר, ראינו בוסתן מוזנח שלא היה נעול וכמיטב המסורת עשינו הפסקת קפה כהלכתה, ואז הופיע סובארו DL מפעם והערבי שיצא ממנה אמר שהוא בן דוד של בעל הזולה, וישב איתנו, וסיפר לנו עד כמה יש לו חברים יהודים, והוא עבד אצל יהודים ואוהב את המדינה, ובכלל – סאלם ורק סאלם. לבסוף נאלצנו לשוב ולטפס חזרה לעילבון, ובהמשך הכביש מצאנו ירידה אחרת והימרנו עליה, ולאחר כמה הרפתקאות, גדרות ושדות חרושים, עלינו על דרך יבשה שמובילה עד נג'ידת, אבל אז נשבר לי הסבל. לא נבהלתי, ותוך דקות אלתרתי משהו והמשכנו אל הכפר, שם התחדשנו במים ובפיתות טריות. ביציאה מהכפר עלינו על דרך עפר שתופרת את כל הכפרים לאורך הגדה הדרומית של הבקעה, והיא רוחשת חיים מכל הסוגים: נשים שחוזרות ברגל ממקום עבודתן, סוחרים זריזים מאחורי בסטות, חקלאים שיושבים בקצה חלקתם ומוכרים את התוצרת, ואין ספור טנדרים חבוטים בפוזות שונות של פריקה/העמסה/ויכוח קולני.

הקמנו את המחנה על גבעה נמוכה ויפה המשקיפה על נוף שדות וכפרים. הפתיתים יצאו פצצה.







מהרגע שעלינו על טיילת נחל ציפורי חזרנו אל ארץ הישראלים המטיילים. מעין הסוסים היה מפוצץ ברוחצים, ואל ערמות הזבל האופייניות נוספו ערמות של מסכות משומשות וכפפות גומי. בתחנת הנזירים עשינו עוד הפסקת קפה, ומשם והלאה זו כבר הייתה רכיבה כמעט מנהלתית בין מושבים נושנים מימי המנדט ששמם מסתיים ב"חנן" או "יוחנן", ולכל אורך עמק זבולון. למכוניות הגענו כבר בלילה לאור הפנסים, לא לפני שעשינו עוד הפסקה, הפעם בתחנת דלק.





הגליל התחתון היא ארץ רגועה ויפה שתמיד מדלגים עליה בדרך לגליל העליון, לגולן או לאן שהוא, ומתעכבים בה, אם בכלל, רק לחומוס בדרך חזרה. לנו היא התגלתה כארץ שוקקת חיים נעימה ומזמינה, שמנוקדת בעשרות כפרים ערביים הבנויים על קמרונות הנוף מבלי להפר אותם, וביניהם כרמי זיתים ובוסתנים, רועים ועדרים. וכל מי שפגשנו בדרך האיר לנו פנים והשתדל להתיידד. כל אחד מהם הדגיש שיש לו חברים יהודים והוא עובד עם יהודים, ואללה הגדול דואג לכולם. הם כל כך רוצים להשתלב, להתקבל.

ואם הערבים האלה הם לא ישראלים שורשיים, שאלתי את עצמי, מהי ישראליות?




11 תגובות:

  1. מעריץ, מעריץ! ואתה סלב! ושאף אחד לא יגיד לך אחרת.... גלעד מחורבת צלמון

    השבמחק
  2. בקיץ הגליל והגולן הם החו"ל החדש. בחורף נחזור לארץ הנגב

    השבמחק
  3. וואי, וליידי די. לא ידעה שהיא כזו..

    השבמחק
  4. לא יכול להיות, הכל סיפורי מעשיות כי כאלו ערבים יש רק בסיפורים.
    תשאלו את ביבי.

    לא מזמן הקפתי עם קבוצת חברים את הכינרת בחתירה בקיאק. ירדנו לחוף אמנון לשנת לילה, החוף היה כמעט ריק מאדם. הקמנו מאהל והחבורה התארגנה לארוחת ערב ושינה.
    מאחר ועלתה רוח שהרימה אחלה גלים ומאחר ונישאר לי עוד מעט כח במותניים - חזרתי לשחק במים.
    כשיצאתי כעבור זמן, אני רואה את המאהל מפורק, האוהל שלי ניצב בדד, ובחוף המון משפחות של ערבים, כשבכל אחת ייצוג נאה של 4 דורות, מקטנטנים ועד לישישים גמורים.
    החבורה שלי קצת ניבהלה והחליטה לעבור דירה, כל הארוע היה די מכוער ואני אמרתי להם שאני נשאר. בקיצור, לאחר דין ודברים נשארתי בדד בגוב האריות.
    הערבים לא מטומטמים והבינו את ההתרחשות ללא כחל וסרק.
    בקיצור, "נאלצתי" לעבור משפחה משפחה, לטעום מפה וגם משם, כאן קבב, שם עוף ממולא, אצל אחרים אבטיח לקינוח וסיום בקפה עם מתוקים. השיחה קלחה, הם מאוד פגועים מההדרה החברתית והפוליטית ומתוסכלים מחוסר תיקווה בגלל הכיוון אליו הולכת המדינה.
    מן הון להון, בסביבות שעה עשר וחצי בלילה, כולם התקפלו וחזרו לבתיהם, כולה באו להעביר כמה שעות מסובים בצוותא בחוג משפחתי מורחב והותירו אותי לישון כמעט לבד. למותר לציין שעל המדשאות לא נותרה אפילו פיסת ליכלוך אחת.
    ולעומת זאת, חבורת "הפורשים" שלי ירדה באיזה חוף אחר ועברו לילה של סיוט מתמשך, מוקפים רעש וטינופת בחברת יהודים חרדים.
    ולמען האיזון אוסיף ואומר שקראתי בסופהשבוע שעבר בהארץ כתבה על ארוע בשוק מחנה יהודה (מעוז ביביסטי מושבע), בו יהודים נתנו יחס אנושי לעילא ולעילא לערבי שנפל ונחבל.

    השבמחק
    תשובות
    1. בבחירות האחרונות הצבעתי למשותפת

      מחק
    2. זו היתה גם הכוונה שלי, כשעמדתי מול הפתקים התחבטתי בינה לבין כחול לבן, בה לטימטומי, בסופו של דבר בחרתי.

      מחק
  5. יפה מאד, קראתי ונהנתי, כרגיל, גם כשאני נמצא בחול. כרגע בטיול גדול סובב בלקן. התחלתי בסרביה,כרגע במקדוניה. הטיול מתאים לבעלי דרכון ישראלי גם כעת בזמן הקורונה..
    כל טוב
    דורון האופנוחן.

    השבמחק
    תשובות
    1. מסע אופניים, כמובן. אם מישהו לא הבין....
      דורון.

      מחק
  6. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  7. גם אני מעריצה את ליידי די...כייף שהזדמן לכם לרכב ביחד...אשמח לקרוא עוד פרק בבלוג על הטיול הבא שלכם...

    השבמחק