מפגשים מהסוג השלישי

הכל התחיל כסיפרתי לו בטלפון שאני מתכוון לצאת ליומיים מדבר, ומשהו בקשב שלו גרם לי לזרוק בסוף: "יללה, אתה בא?" תוך שניות קבענו זמן וסיכמנו פרטים, פחות משבוע לאחר מכן יצאנו.

פתאום היה לי דחוף לשבת קצת על המפה. חיפשתי נתיבים, ספרתי קווי גובה ותכננתי מסלול שנראה לי אפשרי בשטח נידח בלי שום שבילים מסומנים, שהדרכים בו שייכות לגמלים ואולי לאיזה ג'יפ קשוח עם כננת ונעילת דיפרנציאל פעם בשנה.



כשהגענו לחאן בערב שלפני, בעל הבית (המקסים!) סיפר לנו שבחדר הסמוך משתכנים עוד רוכבי אופניים וכדאי שנגיד להם שלום, וכך פגשתי את גיא גרינוולד, הלא הוא מר טו-נוב במלוא כבודו, ועימו הבן שלו, שיוצאים לסיבוב של ארבעה ימים בהר הגבוה. המפגש היה מרתק (לגיא ולי. הבן והיורם נדו ראש בנימוס והחליפו רגל תורנית). שולי, בעלת הבית (הנהדרת!), סיפרה לנו שהיה שיטפון גדול בעשת, ואולי עוד נפגוש גבים מלאים. אמנם היינו אמורים לצאת לדרך רק בבוקר, אבל היה ברור שהמסע כבר החל...



הדרך הייתה קשה ויורם חיכה לי על ראש כל פיסטין כשהוא מדגמן סילואטה מושלמת מול השמיים, אבל כל פעם שניסיתי להתקרב לטווח צילום הוא בדיוק המשיך הלאה ונעלם לי מעבר למצוק, ולי יוצאת הנשמה בניסיון לרדוף אחריו ולתפוס פריים אחד טוב. בחור חביב סך הכל, אבל חסר כל מודעות סלפי מינימלית. כמה שניסיתי להסביר לו שיש לי גם בלוג על הראש - לא עזר.



בשלב מסויים זיהיתי במפה לא הרחק מהמסלול שלנו מתחם קטן מוקף מצוקים מכל עבר, ואמרתי בוא, בטוח יפה שם, וכך גילינו את הנקיק הורוד המדהים הזה, שבדיעבד מצאתי שקוראים לו "ארמון ציחור".






שלוש שנים אחורה, כשתכננתי את המסע באמריקה, גיליתי שיש עוד מישהו שמתכנן מסע דומה באותו קיץ. הרמתי טלפון ונפגשנו. די מהר ראינו שלא הגיוני שניסע יחד, כי יורם חזק ומהיר ממני בהרבה. אבל מכאן והלאה החשדנות ההדדית התפוגגה בהדרגה, ובימים שנותרו עד המסע התייעצנו והחלפנו טיפים ורעיונות. אני טסתי ראשון, ומצאתי את עצמי מדווח לו כמעט יומיומית מה מצפה לו בעוד שלושה שבועות, כשהוא יעבור באותם מקומות. הוא שתה את האינפורמציה בשקיקה. לקח ליורם כעשרים יום להדביק אותי. הפגישה הייתה נרגשת, ורכבנו יחד כחמשה ימים, חצינו את ילוסטון והיו לנו ים של חוויות ומפגשים מרתקים בימים האלה.






ואז הוא נתן גז ונעלם באופק, ואני המשכתי לזחול ולטפח את הטייטל הדבילי שלי: "הרוכב האיטי במערב". מכאן והלאה יורם הוא שדיווח לי מה צפוי בהמשך, ואני נאחזתי בכל מילה, והתייעצתי, ונעזרתי, והקשר הזה נמשך עד היום. מסתבר שהיינו צריכים שלא לרכב יחד כדי להישאר חברים. הרכיבה בפארן היא בעצם הרכיבה הראשונה שלנו יחד, מאז ילוסטון.

בעודנו מדשדשים לתוך הפארן, פתאום נתקלנו במחנה אוהלים עצום ממש באמצע הנחל, עם מאות בני נוער צורחים כמו אווזים, וקסם המדבר פג. זה די עיצבן ומיהרנו להתרחק, אבל זה לא עזר לנו, כי בחניון הלילה בבאר אשלים פגשנו עוד מחנה אפילו יותר גדול, והפעם, בנוסף לצרחות, עשרות ביט-בוקסים דופקים בדיסטורשן מכל כיוון. למרבה המזל מצאנו פינה שקטה יחסית מעבר לגבעה, להקים את האוהלים שלנו ולבשל את הפסטה. היה לילה קר מאוד אם שאלתם.



כשהתחלנו לנוע בבוקר הנוער כבר יצאו לטיולים שלהם והמחנה היה ריק, מלבד כמה מדריכים שהזמינו אותנו לקפה וערגליות. הם היו חמודים ואכפתיים והיה ברור שהם מגדלים פה נוער לעניין, וכל הכעס מאתמול עבר לנו. מאוחר יותר, על רמת ברק, שוב סטינו מהמסלול כדי להשקיף על הקניון האדיר מלמעלה, ולהפתעתנו ראינו את אותם בני נוער מטפסים על קיר המצוק שממול מעל התהום המסחררת. מדהים!



בהמשך גילינו נאקב מעניין ושוב סטינו ולקחנו אותו, והוא התגלה כיפהפה ודי אתגרי, ואת חלקו ירדנו ברגל.