קברים של מלכים

כחלוף ימים רבים, בסיום המסע, כשאני חוזר אל אותה עיר גדולה שבה התחלתי ושעכשיו היא סוף הדרך, אני עוצר בפאתי העיר, מתיישב איפה שהוא ומרגיש איך שכבות של מתח נושרות ממני. כבר אין חשש לתקלה, לאיבוד הדרך או לכל מצוקה אחרת. נותרו לי רק קילומטרים בודדים עד לתחנה הסופית של מסע זה, וכבר ניתן להכתיר אותו בהצלחה. וכשאני קם לנווט את דרכי ברחובות העיר, אני מגלה עד כמה היא מוכרת לי בזכות אותם יומיים שלפני המסע, כשנחתתי כאן אל מלון אקראי ולמדתי את חוקי העיר. עכשיו יש לי מושג ברור איך מתנהלים בעיר הזאת, איפה כדאי להשתכן, איפה המסעדות הטובות, וכמה אמור לעלות בקבוק מים.

שכונות בבנגקוק

כשהגעתי לבנגקוק נותרו לי 5 ימים עד לטיסה. יכולתי כמובן להפוך לתייר סטנדרטי, למדוד רחובות ולחפש שווקים מסעדות ואטרקציות, אבל החוף של מפרץ תאילנד משך אותי. ראיתי שאם אני משאיר לי יום אחד לאריזת האופניים והכנות לטיסה, יש לי עוד ארבע ימים מלאים, וחוף פאטייה, הנמצא 150 ק"מ מדרום לי - יומיים רכיבה ויומיים חזרה - הוא יופי של מיני-טור לסיום!

לכן חיפשתי מלון בפרוורים הדרומיים של העיר, כדי שמחר תהיה לי יציאה נוחה דרומה, וכך הגעתי לגסט האוס ההזוי הזה, שממוקם בתוך המתחם של מקדש בודהיסטי גדול שמסביבו מבני המגורים של מאות פרחי הנזירים. בשונה משאון המכוניות שאופף אותי בדרך כלל במלונות הזולים האלה, הפעם הייתי שרוי בתוך נהמת תפילת נזירים נמוכת תדר וחרישית, ובכל פעם שרציתי לצאת מהמלון עברתי ממש בין שורות של נזירים כתומים הכורעים לפני אלוהיהם. האווירה המדיטטיבית הזו השפיעה עלי, והשקיטה לי קצת את גלי המוח הסוערים בתום מסע עומק בקמבודיה שעדיין לא הצלחתי לעכל. מלמול הנזירים המתמשך נסך בי שלווה ושקט נפשי, וטען אותי באנרגיה ומרץ לקראת המיני טור אל החוף.

המהום נזירים חרישי

יצאתי לדרך קליל ושמח, כאילו לא הרגע סיימתי מסע מפרך בדרכי עפר מתפוררות. ניסיתי לסטות מהכבישים הראשיים, וגיליתי עד כמה הארץ הזו מרושתת בנהרות ובתעלות, ופעמים רבות נאלצתי לרכוב לאורך תעלה 3-5 ק"מ כדי להגיע לגשר ולחצות אותה. בסופו של יום, שנמתח ל 85 ק"מ, השתכנתי בעיר צ'ונבורי שעל החוף, 60 ק"מ צפונית לפטייה. פגשתי שם רוכב תאילנדי מקומי, איש מבוגר ונחמד מאוד. עצרנו אחד ליד השני ספונטנית, וניהלנו שיחה מעניינת ללא שפה - האיש לא דובר מילה אנגלית - ולא היו לנו שום קשיי הבנה. זה מדהים. הוא התעניין באופניים ובפתרונות הציוד שלי, ואני הראיתי לו והסברתי לו, הכל במבטים והבעות פנים בלבד. אני התעניינתי בהרים שנמצאים כמה קילומטרים ממזרח לחוף, והוא הכווין אותי לאן לנסוע כדי לטפס בדרך הנוחה יותר.

הרוכב מצ'ונבורי

פתאום ראיתי כמה אני מתגעגע לטבע, לעליות! (לא מאמין שאני אומר את זה) כמעט בכל המסע הזה אני רוכב בשטח אורבני צפוף יותר או פחות, ובמישור אינסופי. עכשיו רציתי לשמוע את אוושת הרוח, לראות רחוק.

רציתי להיות לבד כשאני לבד, ולא לבד בתוך המון.

ארץ התעלות

זה היה יום מרתק וקסום. עברתי בסביבה כפרית עם אגמים ובריכות, טיפסתי בשביל 4X4 לתוך יער ורכבתי שעות בגשם (הגשם הראשון בכל המסע!), ומצאתי בית קברות מוזר ויפה שלא ראיתי כמוהו (אם זה בכלל בית קברות). הסתובבתי שעה ארוכה בין מתחמי קברים מקושטים במוזאיקה צבעונית ונגנבתי. אחר כך  נכנסתי לחנות מכולת שהיא גם מסעדה, ונהניתי מאוד מהמנה האחידה שהיא מוכרת לפועלים. בשעת שקיעה שאלתי על גסט האוס, והכווינו אותי לאכסניית פועלים, והזוג שניהלו את המקום קיבלו אותי בצורה כל כך יפה, ורצו בשבילי למסעדה שבכפר להביא לי טייק-אווי והרשו לי להכניס את האופניים לחדר. יום חיובי ומואר.

קברות נסיכים?

אוויר הרים סוף סוף

יום המחרת היה לא פחות מעניין. מצאתי את עצמי בין מפעלים ענקיים באזורי תעשייה, ועל סיפם של מכתשים גדולים שנראו לי מחצבות נטושות. עברתי בכפרים על כלונסאות שבנויים מעל התעלה, וחשבתי שכך בטח נראתה בנגקוק לפני שהפכה לאטרקציית תיירים מבטון ואספלט. בשעת הצהריים עצרתי ליד דוכן מנגל - יש המון כאלה בכל פינת רחוב - וחבורת פועלים הזמינו אותי אל מתחת לסככה שלהם, ונתנו לי אורז ורטבים שהיו להם, וכך העוף הצלוי שקניתי הפך לארוחה שלמה. הם התעניינו באופניים ובמסע והיו מאוד נחמדים. זה היה יום בחצר האחורית של העיר, שבסופו הגעתי לסביבת שדה התעופה. וכשנכנסתי למלון בשלהי היום, האופניים, בלי תקלה, בלי פנצ'ר, בלי למצמץ, סיימו את המסע שלהם. לי נותרו עוד יומיים של אריזות, טיסות והמתנות בקונקשנים הזויים עד שגם אני מסיים.

בימים הקרובים אפרסם פוסט סיכום של המסע המיוחד והעמוק ובכל זאת שטחי הזה בקמבודיה, מסע שלא דמה לשום מסע אחר שעשיתי בעבר.