הבלקן - מסע בין עולמות

קובי אשל - חמוש באופניים

הבלקן - מסע בין עולמות

חלק ראשון

אין לי מושג מה באמת דחף אותי למסע הזה. אני יכול לחשוב על כמה סיבות ולהמציא עוד כמה, אבל ת'כלס, כנראה שזו הייתה פשוט גחמה. איפה שהוא בסוף המוח עוד תקוע לי זה שלא השלמתי את חציית אירופה אי אז במסע הראשון, שבו, כזכור (למי שזכור), רכבתי מאמסטרדם עד רומא ולא הגעתי לאיסטנבול, מה שלא מאפשר לי להשוויץ שחציתי שתי יבשות בלי קצת לשקר.

מנופי הבלקן

לא עשיתי הכנות מדוקדקות למסע הזה. לא רציתי להידבק לאיזה מסלול פופולרי שכולם רוכבים בו. רציתי לגלות את הארץ, לא את התפאורה התיירותית שלה. הורדתי לסמראטפון את המפות של כל הבלקן לשימוש אוף-ליין, ושלושה מסלולים ידועים שחוצים אותו בדרכים שונות, מרוחקים מאות קילומטרים זה מזה, בלי שאני מחליט מראש באיזה מהם אני בוחר.

מסך הברזל
נחתי בווינה עם כרטיס לכיוון אחד. ווינה זה ווינה – עיר שכולה תפאורה. הסתובבתי קצת בארמונות, ישבתי בבתי קפה והזמנתי שניצל ווינאי. הכיף האמיתי היה באתר הקמפינג, שם הכרתי אנשים והשתתפתי במסיבת ברביקיו מגניבה והופעה בלתי נשכחת של תזמורת ביג בנד בסגנון רטרו. לאחר שלושה ימים של עצלות ונהנתנות בווינה, עליתי על האופניים ויצאתי לאורך הדנובה אל ברטיסלאבה שבסלובקיה. רק 70 ק"מ של רכיבה, ועולם אחר לגמרי. בשלב זה עדיין לא ידעתי שאני בעצם במסע בין עולמות. אם נגיד שווינה היא קצפת עם דובדבן, ברטיסלאבה היא לחם וגבינה. עיר שממהרת  לעבודה בבוקר באין ספור חשמליות ואופניים, ונדלקת בערב לכמה שעות של אורות נוצצים ובארים אפלוליים.

ברטיסלאבה

מברטיסלאבה פניתי דרומה, על מסלול יורו וולו 13 "מסך הברזל", בדרך אופניים סלולה ונוחה ומסומנת למופת, כך שבימים הבאים זרמתי עם השלטים ולא נזקקתי למפה בכלל. המסלול הוביל על הגבול שבין הונגריה ואוסטריה, שני עולמות אחרים ושונים בתכלית זה מזה, כשבכל ערב אני משתכן בעולם אחר, בכיס אחד יש לי יורו ובשני פורינט ואני נאבק לא להתבלבל ולערבב בין המטבעות. שום דבר לא היה קל בימים האלה: ערב גרמנית נוקשה - ערב הונגרית מתנגנת. ערב עם אנשים חמורי סבר וקשי יום – ערב עם עשירים קרי מזג ואטומי מבט. ערב בחדר קטן ונעים במלון צנוע – ערב באתר קמפינג מפונפן שעולה פי ארבעה מהחדר של אתמול...

התחלתי להבין שזו מהות המסלול הזה, "שביל מסך הברזל" - שנבנה ע"י אונסק"ו ולכן הוא כל כך משולט ומושקע - זה בעצם ממוריאל לגבול ההיסטורי בין הגוש המזרחי למערב בימי המלחמה הקרה. אמנם היום אין שום סימנים פיזיים בשטח, לא גדר לא שער ולא צ'ק פוינט, אבל ההבדל התרבותי והפער ברמת החיים משני צדי הקו המדומיין הזה הוא עצום, וחי ובועט גם היום. זה סקרן אותי בהתחלה, אבל דרש המון אנרגיות נפשיות, ולאחר כמה ימים מצאתי את עצמי על ספסל אקראי מותש לגמרי ומתקשה לגייס את האנרגיה הדרושה כדי למצוא לעצמי לינה וארוחה. התחלתי לחשוב האם מתאים לי 3000 קילומטר באווירה הזו בלי שזה מוביל לאתרי טבע או נוף מיוחדים. טיול אנתרופולוגי/היסטורי שכזה. ההרים הכחלחלים שנשקפו ממערב  קרצו לי, ובהחלטה של רגע קמתי, נטשתי את מסך הברזל ופניתי מערבה, אל עומק בולגריה ואל ההרים.

שביל מסך הברזל

המסע מתחיל לתפוס כיוון
מכאן והלאה חתרתי את דרכי בניווט חופשי כשאני מתכנן בכל ערב את המסלול ליום המחר, והניווט והרכיבה תפסו את כל הפוקוס. הגבעות הנמוכות גבהו והפכו להרים, והתחלתי לשים לב למבנה הטופוגרפי של ארץ הבלקן, שהיא כולה רכסים רכסים, צרים וארוכים, שכיוונם צפון מערב לדרום מזרח, בדיוק בניצב לכיוון התנועה שלי. בכל יום או יומיים טיפסתי על הרכס התורן וגלשתי מעברו האחר, כשבאופק אני כבר רואה את הרכס הבא. עד שנפלתי על העיר קוסיג הקסומה, והבנתי שאני בעצם במסע שרשרת בין ערי מבצר עתיקות, יפות כמו תכשיטים, שנקרות בדרכי לגמרי במקרה…

ישבתי בקוסיג שני לילות במלון פאר (במחיר שבאוסטריה לא היה מספיק לקמפינג), ונהניתי מכל דקה. היה בעיר איזה חג, ובלב המבצר נקלעתי לפסטיבל מסורתי עם תלבושות אבירים, ריקודים מסורתיים ויריות תותח. שוטטתי על החומות שעות, נכנסתי לשיחה עם עוברים ושבים וקניתי פירות בשוק. כשיצאתי מהעיר מערבה כבר היה לי ברור שאני חותר לעבר החוף האדריאטי למרות שזה מרחיק אותי מאיסטנבול ומאריך לי את הדרך. רציתי לראות ים. לקחתי אזימוט אל זגרב כשאני מחפש את הדרכים המתונות יותר בין ההרים ההולכים וגובהים.

קוסיג

כבר כמעט שהסתגלתי להונגריה, כשעברתי פתאום לעולם חדש – קרואטיה. זה נראה לי כאילו הדליקו את האור: אנשים חייכנים ואופטימיים לעומת ההונגרים הנוגים ומדוכדכים, דוכני פירות וירקות בכל מקום, והאוכל בכלל נהיה מגוון ועשיר עם פיצריות מהממות בכל פינה וואספרסו חזק וטוב, והרבה מהתושבים דוברי אנגלית או לפחות מבינים. ושוב נדרשתי לפנות כיס למטבע חדש – קונה, ולהסתגל לשער המרה חדש ולמחירים אחרים...

כשהגעתי לזגרב כעבור כמה ימים כבר הייתי עמוק בתוך המסע, מתקדם יפה, נהנה מהיערות ולא נבהל מעליות. זגרב, עיר מגובבת, מבולגנת וקצת פסיכית, הייתה בשבילי תחנה ראשונה. לצד הסתובבות בעיר העתיקה וחיפוש אובססיבי אחר המסעדה האולטימטיבית, התארגנתי להמשך המסע שכבר היה מגובש לי בראש: אל החוף האדריאטי ודרומה לאורך החוף עד צפון יוון, משם מזרחה אל סלוניקי, ועוד מזרחה אל ים מרמרה ואל איסטנבול. הסתובבתי בחנויות אאוט דור והצטיידתי במזרון מתנפח חדש (הישן התפנצ'ר) ובלוני גז ועוד כמה פריטים, ושלחתי הביתה בדואר כמה פריטים מיותרים.

אל החוף האדריאטי
הדרך אל החוף הייתה רכבת הרים מטורפת. כל יום טיפסתי על רכס בגובה שבין 800 ל 1200 מטר בכבישים צדדיים ובעליות תלולות, וצנחתי לעמק חדש, יפה יותר מקודמו. לא תמיד מצאתי מקום לינה וחניתי פעמיים או שלוש בר בשטח, ביער ועל שפת אגם בקמפ נטוש. אלה היו ימים מעניינים וכיפיים שעפו כמו הרוח. הסתגלתי לקרואטיה ומצאתי בה מדינה נעימה עם תושבים נעימים וחייכנים, ובתנופת פיתוח שניכרת בכל מקום. נחתתי על ספליט, העיר הבאה בשרשרת ערי המבצר, בירידות מהממות מגובה 1200 מטר, כשמתחתי נגלה קו חוף עוצר נשימה ביופיו. עצרתי על מדף סלע בחצי הגובה, הכנתי קפה וחשבתי איזה מזל שעזבתי את מסך הברזל והגעתי לכאן, ואיזה רעיון אדיר זה לטייל על אופניים, ואיזה גאון היה מי שהמציא את הגלגל.

בין זגרב לספליט

חופי קרואטיה
מהרגע שהגעתי לחוף התחלתי לפגוש רוכבים. ספליט נמצאת על מסלול יורו וולו 8, שהוא מסלול די פופולרי, ועל הקו שבין ספליט ודוברובניק בכל יום פגשתי טורר או שניים, ונהייתי קצת יותר סוציאלי. אין מה לעשות, תמיד אתה חובר לדומים לך, זה טבע האדם. זכורים לי במיוחד שני ספרדים שהתחילו במדריד ומתכננים לסיים ברומא, פולניה בשם ווילמינה שעד היום חברה שלי בפייס, ויפני חמוד, איתו רכבתי יום שלם בחברותא מושלמת ובלי להחליף מילה.

ביליתי בספליט וסביבותיה ארבעה ימים. שכרתי דירת סטודיו נהדרת בלב העיר, סיירתי בעיר העתיקה היפהפייה בין החומות, הסתובבתי שעות לאורך הרציפים בנמל והבסטות בשוק והשתכרתי בבארים שיקיים לתיירים. התיירים זאת בעיה. הם מציפים את האתרים בהמוניהם ומשטיחים כל דבר יפה או מעניין עד הפיכתו לבנאלי, וכמובן מעלים את המחירים לגבהים דמיוניים. בניגוד לרצוני ולאופי שלי מצאתי את עצמי הולך לאן שכולם הולכים, נסחף בזרם שתעשיית התיירות יצרה, שכולו פייק, תפאורה, הצגה, ומסחטת כספים מטורפת. ועל אף זאת, ביודעי שכל קו החוף לאורך אלף קילומטר דרומה הוא שטח כבוש של תעשיית התיירות, ניסיתי להיטמע, להתמזג, להתבונן על התופעה האנושית הזו כתופעת טבע,  וליהנות מהיופי הקמאי של רכסי הבלקן הצוללים אל הים באין ספור מצוקים וגאיות, ויוצרים אלפיי איים שהם פסגות הרכסים ששקעו בים. בייחוד משך אותי האי חוואר, סכין סלע חדה באורך כשמונים קילומטר ובגובה 500 מטר מעל פני הים. כך קרה שעזבתי את ספליט על סיפונה של מעבורת, בדרכי אל קצה האי.

ספליט

האי חוואר היה ללא ספק אחד משיאי המסע. כפרים ציוריים בני מאות שנים שתלויים על מדרונות תלולים מעל הים, חופים נסתרים בין הצוקים, שבאחד מהם הקמתי את האוהל שלי, ותאנים וגפנים ועדרי צאן בכל מקום. והכי כיף – כמעט נקי מתיירים. האי הררי מאוד והרכיבה הייתה קשה, ולקח לי יומיים ארוכים ומתישים לעבור את 80 הקילומטרים אל הקצה הדרומי.

מבט מהאי חוואר אל היבשת

כבר לגמרי הסתגלתי לקרואטיה ולנרטיב החדש של המסע - 'שרשרת ערי מבצר עתיקות', כשהנרטיב הראשון - 'מסע בין עולמות' הרים ראש ונפלתי על בוסניה בהפתעה גמורה. עולם אחר זה ביטוי חלש למעבר הזה, דחיסות ותזזיתיות כזו עוד לא ראיתי. זו רצועת חוף קצרה, לא יותר מ 15 ק"מ, שניתנה לבוסניה כמוצא יחיד לים, וכל בוסניה והרצגובינה באה לכאן באוטובוסים מטרטרים כדי לתפוס פלאז'ה, וכל הבלקן ואחותו שולחים לנמל הצפוף סמיטריילרים, וכל המוני התיירים שעל קו ספליט - דוברובניק (ובהם אני), שמתים כבר לעבור ולנשום אוויר... בקיצור, בלילה דחוסה של חופי רחצה שמפוצצים עד אפס מקום, ערמות של מלונות זה על גבי זה ופקק תנועה אחד גדול 24/7. לקח לי יממה שלמה, כולל לינה הזויה בחדר עם חלון ראווה פתוח לרחוב, לחצות את 15 הקילומטרים הפסיכים האלה. אם רציתי 'לראות עולם', אז לפעמים זה מה שזה.

דוברובניק
כבר כמה ימים לפני שהגעתי לדוברובניק שמתי לב שאני חלק מנחיל ענק של תיירים שזורם אל העיר, וזה שיא העונה, כך שידעתי מראש שיהיה קשה להשיג מקום לינה. לכן חשבתי להתחכם ולהזמין חדר כמה ימים מראש והרחק ממרכז העיר - בהיותי בעל אופניים, 10-15 קילומטר הצידה לא מהווים בשבילי בעיה. אבל הכל היה מלא. בסוף מצאתי מיטה באכסניית נוער בקצה המרוחק, והצליח לי. נפלתי ממש טוב.

בין ספליט לדוברובניק

אני מת על אכסניות. אתה מקבל מיטה חורקת באולם עם עוד עשרים מיטות (שזה ארבעים גרביים מסריחות), אפס נוחות, אפס פרטיות ותור ארוך למקלחת, וגם ערימה של אנשים יפים, מגניבים, מיוחדים, בערבוביה עליזה ודחוסה כמו במסיבת אסיד ביער, ובהם גם כמה חברים לדרך, אנשים שהם במסע - כמוני.

מיד כשנכנסתי לאכסניה פגשתי את דווין, רוכב אמריקאי שגר ברלין ונתקע פה עם תקלה באופניים, והפכנו לחברים תוך דקה. זה נדיר, אבל קורה לפעמים שאתה פוגש מישהו ותוך שני משפטים אתה יודע שיהיה מעניין, יש עם מי לדבר. ישבנו יחד באכסניה שלושה ימים, כשדווין ממתין לחלקי חילוף לאופניים שלו, ואני נח אחרי כעשרה ימים של רכיבה קשה בכביש צר ועמוס ללא שוליים ועליות שלא נגמרות, ועם נופים עוצרי נשימה ועיירות מבצר קסומות. 'עשינו' יחד את דוברובניק ומצאנו אותה יפה ומקסימה, אפילו ים התיירים לא הפריע לנו.

דוברובניק

מונטנגרו
יום רכיבה אחד מדוברובניק, גולת הכותרת של שרשרת ערי המבצר העתיקות, שוב נפלתי לעולם חדש. קו החוף הדרמטי נהיה דרמטי עוד יותר, עם הרים גבוהים שצונחים ישר לתוך הים ועשרות איים קטנים ומהממים מול חופי רחצה צרים בין המצוקים, וגם כבישים משובשים, תשתיות רעועות ואוכלוסייה שכולה נשמה. אנשים חייכנים,  שמחים לעזור,  סבלניים ואופטימיים. הזמנתי באינטרנט חדר, ובתוך כשעה וחצי של חיפושים אחר הכתובת, שישה אנשים שונים הכווינו אותי, ליוו אותי, התייעצו עם אחרים בשבילי, עזרו לי ושמרו לי על האופניים. והכל בסבלנות ובמאור פנים שכונתי מקסים. באמת שלא פגשתי דברים כאלה. בלילה אחר במונטנגרו, באתר קמפינג גדול ודחוס נכנסתי בשיחה עם צוות המקום, וראיתי אופטימיות, יוזמה, פתיחות ורצון אדיר להתקדם. לא פלא שלמרות התנאים הירודים, במונטנגרו הרגשתי בבית.

ועם כל זאת נדמה לי שדי פספסתי את מונטנגרו, שעיקר האטרקטיביות שלה נמצאת בהרים הגבוהים הרחק בפנים הארץ, ולשם לא הגעתי.

חופי מונטנגרו

בחצי הדרך

ככל שאני יורד דרומה ומתרחק ממרכז אירופה הארץ דלה יותר, ענייה וצפופה יותר, האנשים נמוכים ושריריים יותר וגם קולניים ותוססים. וביחס הפוך - האוכל טעים יותר, מגוון ומטובל יותר, עד שבניגוד למסעות קודמים הפעם כמעט שלא התגעגעתי לחומוס - תמיד היה איזה בורקס מעולה להרגיע את התשוקה. וכמו בכל מקום בעולם, ככל שהארץ ענייה ודלה יותר,  היא מזוהמת יותר. זה ניכר בזוהמה שמתגוללת בצידי הכבישים, שהלכה וגברה ככל שהתקדמתי דרומה.

זה כאילו שבהדרגה אירופה הולכת ונמוגה אל הלבנט ככל שהמסע מתקדם. גם הנוף השתנה בהדרגה. ההרים נעשו עגולים יותר, על המדרונות הופיעו עדרי צאן, ועצי זית ותאנה החלו להופיע בצידי הדרכים. ריחות הים התיכון המוכרים נישאו באוויר, ועוררו בי געגועים והתרגשויות. הייתי בערך באמצע הדרך לאיסטנבול, ואלה היו ימים טובים ויפים.

אבל כלום, כלום לא הכין אותי למעבר העולמות המטורף הבא שציפה לי בגבול אלבניה…