המלון שמעבר לגבול / סרט טורקי

א
קומוטיני. עיר יפה. אני מחפש מלון. כבר עברתי מלון אחד, היה מלא. בבוקינג.קום הכל מלא. מגיע לכיכר העיר, כיכר יפה, רחבה. יושב בקפה וקורא על קומוטיני, על היהודים שהיו כאן ונכלאו במחסני הטבק, הופשטו והוסעו בקרונות פתוחים בגשם ובקור אל מחנות השמד. מחפש את בית הקברות היהודי, לא מוצא. עדיין אין לי מלון. מתחיל להתנהל אל היציאה מהעיר לכיוון אלכסנדרופולי, התחנה האחרונה שלי ביוון. חושב על קמפינג בשטח. והינה, בדיוק ביציאה מהעיר מלון. מלא, אבל תמתין... מצאו לי חדר!
---
מתחת למלון פיצרייה. בפנים זקן רזה וזקוף עם קוקו. אני מזמין וממתין, פתאום נדמה לי ששמעתי שהוא אמר משהו בלאדינו לאישה שבפנים. לא נעים לי לשאול... כשהוא מביא את הפיצה אני זורק לו, ג'ידיו? (יהודי בלאדינו) הוא מאדים. מורדכי, הוא לוחש לי, אבל תיקרא לי בבקשה ניקו. וכאן פניו נחתמו.
קאט.

ב
אני רוכב באוטוסטרדה. הכביש הישן ארוך ומפותל והתפתיתי לאוטוסטרדה. שוטר על אופנוע עוצר אותי ומכריח אותי לחזור לאחור 10 קילומטר ולרדת לכביש הישן.
----
על מדרגות כניסייה קטנה באמצע שומקום אני מחליף רפידות. נגמרו לי הברקסים. זה לא הולך חלק ולוקח המון זמן. הכביש הישן מטפס ומטפס. הוא הולך על תוואי דרך רומית עתיקה. למרות שלפניי עוד דרך ארוכה, אני עוצר, קורא את השלטים, הכביש ריק לגמרי והנוף משגע! תודה לשוטר!
---
כמעט ערב. אני עוצר במכולת בכפר עתיק. בכל מקום מתקני ייבוש טבק. הריח מתקתק וחריף. זהו הטבק הטורקי המפורסם שממנו עשויות הסיגריות החריפות יותר, מה שנקרא 'טורקיש בלנד'. אבל, כמובן, כאן הוא נקרא טבק יווני, לא להתבלבל. במכולת נערה בעלת חזות מוסלמית. ככול שאני מתקדם מזרחה, הכניסיות מתחלפות למסגדים וגם קול המואזין מתגלגל בעמקים. אני לוקח לחם ויוגורט. היא מבינה מה אני מחפש, אצה לירכתי החנות ומביאה לי שקית עם זייתים. זה על הבית, היא מסמנת לי. מתוקה.
קאט

ג
אור אחרון, הקמפינג של אלכסנדרופולי. זה מתחם ענק שראה ימים יפים יותר. מאות קמפרים מכל הסוגים. בליל שפות. מימיני אופנוען בודד עם שק שינה ללא אוהל. הוא פורש יריעה גדולה על האופנוע וישן מתחת. משמאלי דוברי הונגרית. אני מקים את האוהל בחושך, לא טורח לחפש את הפנס. אני רצוץ. היה יום קשה. במסעדה אני מזמין רק סלט יווני ולחם. לא יכול להריח יותר פורק צ'ופס וסופלאקי. הסלט משגע!
---
לא מצליח להרדם. הקמפ הומה ורועש. מכל המסעדות והבארים שעל החוף מנגן רמבטיקו צרוד עד השעות הקטנות. או שאולי זה המתח לקראת הגבול הטורקי. לא יודע למה הגבול הזה מלחיץ אותי. זה עולם אחר שם, אני יודע. שוב, מעולם לעולם. אני יוצא מהאוהל באישון לילה, מסתובב על החוף בתחתונים למרות שאני רועד מקור.
קאט

ד
45 קילומטר לגבול. גבעות ועוד גבעות. אני מתקשה להניע את האופניים ולפתח קצב. חם. אני זוחל, והזמן זולג. אני עוצר בתחנת דלק נידחת בצד הדרך. האיש מוציא לי מים קרים ומציע לי כיסא בצל.
---
אני עוצר ליד תאנה. מאז קרואטיה לאורך כל הדרך יש עצי תאנה בר בצידי הכביש, עם פירות קטנים ומתוקים מדבש. ג'יפ שבא מולי רואה אותי קוטף, ולפתע הוא עוצר ורץ לעברי עם אשכול ענבים קרים. תענוג!
---
20 קילומטר לגבול. מסעדה קטנה בעיירה נידחת. מה יש לאכול? סופלאקי. פרנצ' פרייז, ציזיקי. הבשר שרוף מידי, הציזיקי מפוצץ בשום. הצ'יפס בסדר. אין קולה, רק איזה מיץ פחית בטעם מגעיל. קפה יווני. טוב. אני מודאג. אחרי הגבול לא מסומן לי שום מלון בטווח 30 ק"מ. אבל אני יודע שיש. תמיד ליד גבול יש. אנשים נתקעים, צריכים מלון. איך אני אוסף את עצמי וקם?
קאט

ה
המסוף היווני. תורים ארוכים אבל זה זז. מכס - צ'ק. פספורט קונטרול - צ'ק. בדיוק במרכז הגשר שמעל הנהר, שם עובר הגבול, שני זקיפים מתוחים עם דגל יווני גדול, מטר קדימה שני זקיפים טורקיים עם דגל טורקי. עברתי! מכאן זה 250 קילומטרים עד לכיכר טקסים, ולהפגנה הקבועה נגד ארדואן!
---
הצ'פוינט הטורקי עבר חלק. אפילו הייתי אומר חלקלק. ישראילי? סע! לא צריך דרכון, סע! אבל האוטוסטרדה נגמרה. כביש מתפורר, מלא בורות. מבנים נטושים. מלון לשעבר שמזמן סגר שעריו... אני פותח אינטרנט, מת. מה עכשיו? לאן?
---
10 ק"מ קדימה, בפנייה שמאלה, יש שם עיירה. נדמה לי שגוגל מפות, כשעוד היה לי אותו, ציין שם שני פנסיונים. כבר כמעט ערב, אין לי כוח לעוד 30 ק"מ עכשיו. אני פונה, מנסה את מזלי. הינה, זיהיתי שלט פנסיון. כלום. סגור. ממשיך לכיוון למרכז העיירה, שואל מישהו, הוטל? הוא מסמן לי עם היד תמשיך...
קאט

ו
מסעדה קטנה, צמודה ל"מלון שבת" (Otel sebat), המלון שלי. הסתובבתי והסתובבתי עד שזיהיתי את השלט והבנתי שזה מלון. יש במסעדה כסאות ישנים, קצת חורקים, אבל נוחים, ויש דלפק קטן ובו 3 סירים גדולים על פלטה חשמלית. אלה התבשילים. אתה בוחר ומתיישב לשולחן, וכעבור שלוש דקות זה מגיע. מרק שעועית אדום וסמיך, תבשיל עוף ותפוחי אדמה, לחם לבן. כשביקשתי קולה, רץ הנער מהדלת האחורית לקיוסק שליד והביא. אח, אח, אני כל כך נהנה! סוף סוף אוכל אמיתי... קצת חריף, טעים! בעל המסעדה כל כך עדין, נעים הליכות, מביע טוב. כשאני מבקש קפה הנער שוב יוצא שלוח, וכעבור חמש דקות מגיע הזקן מימול עם טס, ועליו קפה, קובית בקלווה וכוס מים קרים. תענוג, כבר אמרתי?

אבל רגע, אמרנו אוטל שבת... (כך כתוב, otel) אז בטח דימיינתם דלתות זכוכית, אריחי שיש, שטיחים, מעלית... אז דימיינתם! נכנסתי לאולם אפל וריק שבעומקו שולחן רעוע ומאחוריו יושב אפנדי. הוטל? כן, בטח, בויירון! (בבקשה!), !תכניס גם את האופניים! כמה? 25 בלי מקלחת, 40 עם מקלחת, 15 רק מקלחת. 40? נשמע לי מחיר מוגזם בשביל החור הזה. אפשר לראות את החדר? בטח! מדרגות טחובות וחשוכות שתי קומות למעלה, שטיחים מתקלפים, מוכתמים, בצבע לא מוגדר, אבק בפינות, פה מטאטא מעוך, שם דלי מטונף, אבל החדר סביר, סדינים נקיים, ואין לי לאן ללכת... לקחתי. ואז הסתבר שזה 40 לירות טורקיות, שהם 10 יורו!
קאט

10 בלילה. מתחת לחלוני מתרחשת חתונה. עוד לילה לא שקט. עניין של גורל, אין מה לעשות. כסאות מקושטים כאלה עוד לא ראיתי. שקט לא יהיה לי פה. אבל טוב לי פה. אנשים חורשי טוב, לא מרגיש ממורמר, לא נרגן. פתאום אני מתמלא שמחה, לובש את בגדי החמודות שלי (ג'ינס וטישרט לא-כל-כך מסריחה) ויורד, מתערבב, שמח, קונה צמר גפן סוכר, נהנה!

הכנייסיות הפכו למסגדים

כפר עתיק

טבק טורקי - אופס- יווני

מלון שבת

חדרי

ראיתם כסאות מקושטים ככה?

החתונה בעיצומה ואני שם!