מדהים ההבדל בין טורקיה הכפרית, הפשוטה, שאנשיה נעימים, נדיבים, ונוהגים בזר הבא בשערם כאילו הוא הסולטן בעצמו, לבין אנשי איסטנבול חלקלקי הלשון, הערמומיים כנחשים, שיש להם אלפי דרכים פתלתלות ומחוכמות להוציא ממך עוד לירה. עמדתי כמה דקות ליד מוכר בייגלה (נקרא כאן 'גברק'), שהמחיר המקובל שלו הוא 1.25 לירה, וראיתי איך לכל אחד שניגש אליו הוא זורק מילה בשפתו ומחיר אחר לגמרי. המחירים נעו בין 1 לפועל טורקי ועד '3 בעשר' לשתי יפניות.
עמדתי ליד אוטומט לקנות כרטיס לחשמלית ולא הצלחתי להסתדר איתו. כשלחצתי על 'אנגלית' המכשיר החליף שפה לשתי שניות ומיד חזר לטורקית. "במיקרה" חלף שם מישהו והתנדב לעזור. הוא הכניס למכונה מכספו וקנה לי כרטיס תוך שהוא מדבר איתי ברצף באנגלית צחה ושואל כמה ימים אהיה פה כדי לדעת איזה כרטיס אני צריך. הוא ביקש 40 לירות, וזה מה שהיה כתוב על הצג. נתתי לו. באיחור של חמש שניות תפסתי שהוא שם במכונה רק 30, ולאחר שהכרטיס יצא הוא לחץ על כפתור ה 40 והראה לי את הצג...
אבל במחשבה נוספת ולאחר ארבעה ימים בעיר, ברור לי שזה לא שיש טורקיה הכפרית וטורקיה העירונית, אלא שאלה פנים אחרות של אותה תרבות ממש. הכפריים משתמשים בקסם הטורקי החלקלק כדי להתחבב עליך, והעירוניים מנצלים את אותו הקסם כדי לחלוב אותך. אלה מקצוענים בתיירים כפי שההם מקצוענים בלישחוט כבש. ויש לה קסם, אין מה להגיד. איסטנבול היא נוכלת מקסימה מאין כמוה.
כשהייתי באיסטנבול לפני 15 שנה היא הייתה מוצפת בישראלים. בכל פינה שמעת עברית, כולל מהסוחרים. הפעם לא ראיתי ישראלי אחד ולא שמעתי מילה בעברית. עכשיו העיר מפוצצת בערבים. סעודים עם גלביות ובורקות, עיראקים, לבנונים, וגם גרוזינים ורוסים. והמצחיק הוא שהם תמימים אפילו יותר מהאמריקאים, ועובדים עליהם בכל פינה.
אוכל הרחוב הכי טעים ומגניב נמצא על רציף הדייגים באוסקידר (הצד האסייתי של הבוספרוס), שם הדייגים פותחים מנגל, מפלטים את הדגים באיבחת סכין בעודם חיים וזורקים על הגחלים. אתה מקבל חצי דג צלוי בתוך חצי לחם, וביד השנייה חצי לימון וחצי בצל. אין, אין יותר מזה! חבל על המילים. 7 לירות (7 שקלים)
יש באיסטנבול שפע של אטרקציות מכל הסוגים. מסגדים, ארמונות, מוזיאונים, בזארים - מה שתרצו. במעט הזמן שהיה לי דגמתי מה שהספקתי, אבל בסופו של דבר האטרקציה הגדולה ביותר מבחינתי היא הים. אני לא מכיר עוד עיר בעולם שיש לה ים בתור רחוב ונתיב תחבורה ציבורית (בעצם יש את ונציה, אבל זה משהו אחר). התנועה הימית בין שלושת הגדות סביבן משתרעת העיר היא פנומנלית. בכל רגע נתון אתה קולט במבט אחד עשרות ספינות בתנועה, מזגזגות במסלולים חוצים וצולבים בסלאלום מטורף, ואין שום בעיה. מרתק לראות ספינת מעבורת ענקית באה אל המזח, מסתובבת על צירה ונצמדת לרציף עם הירכתיים ונשארת צמודה בלי להיקשר, רק בכוח מנועיה, מורידה רמפה ומאות אנשים יורדים ועולים בזריזות. לאחר 3 דקות, לא יותר, היא צופרת, מרימה רמפה וכבר היא מתרחקת ומפנה את הרציף לספינה הבאה. איזה קפיטנים מדהימים!
יום יום בשעת הצהריים, לאחר סיור הבוקר ולפני הרפתקאות הערב היה לי ריטואל קבוע: מאיפה שאני נמצא עולה על החשמלית הקרובה, נוסע לרציף הקרוב, עולה על ספינה לרציף אוסקידר, שם יש מבחר של שווארמות מדהימות מכל הסוגים, לאחר האוכל עולה על ספינה לאחד מרציפי ביוגלו, שם יש בתי קפה נפלאים על המים, ולאחר מנוחה קצרה לוקח ספינה לשוק של אמינונו, לקנות ענבים או פרי אחר ומטפס ברגל לגן של טופקפי לסייסטה על הדשא.
בקטנה
איסטנבול דוקרת את השמיים באלף מינרטים דקיקים וחדים כסיכות.
המסגדים האדירים של איסטנבול מרהיבים מבחוץ אך ריקים ואפלים בפנים.
איסטנבול מטריפה את השכל לא פחות מניו יורק, אבל באופן אחר לגמרי.
איסטנבול היא בראש וראשונה בית חרושת לתיירים.
התיירים המדהימים ביותר הם היפנים. להיסתנן לקבוצת יפנים ולשמוע את הסברי המדריך זה חוויה נדירה.
לבקש מיפני שיצלם אותך זה פרוייקט של חצי שעה
פועלי הדחק באיסטנבול הם פלסטינים.
קריאת המואזין, כשהיא לא צורחת ולא מתריסה, היא לא מציקה ואפילו נעימה.
אין כמו בזאר טורקי. הבזאר האמיתי נמצא בסימטאות שמאחורי 'הגראנד בזאר'
אחד הדברים הנחמדים זה שלירה טורקית שווה בדיוק שקל - אתה יכול להעריך בקלות בכמה דפקו אותך.
איסטנבול הערימה עלי אלף קשיים. זה התחיל בכבישים עמוסים ביותר ופקקי תנועה כל כך דחוסים שלא הצלחתי לחדור אותם עם האופניים, המשיך במלון לא מוצלח שלא אפשר לי להכניס את האופניים ונאלצתי לקשור אותם ברחוב, וחנויות האופניים שלא הסכימו לתת לי קרטון למרות שהיה להם, ואנשי המוניות לשדה שלא היו מוכנים להסיע את האופניים אפילו במחיר כפול ודרשו שאשכור ואן ל 6 נוסעים במחיר מטורף. וגם הכשלה עצמית קטנה: כרטיס הטיסה לארץ הוזמן בטעות ל 19/10 במקום 19/9, חודש מאוחר יותר, ולא ניתן היה לשנותו בסוכנויות בעיר, אלא רק בשדה התעופה.
בנסיבות אלה יצאתי לנמל התעופה ברכיבה כשאני מעמיס על האופניים את חומרי האריזה ומזוודה ענקית שקניתי, כך שלמעשה רכבתי כל הדרך מווינה שבאוסטריה עד איסטנבול בתוספת 50 קילומטרים אקסטרה, בכוח השרירים שלי בלבד. הסדרתי את עניין הכרטיס, לקחתי חדר ב'איירפורט הוטל' הסמוך ולמחרת, בבוקר 20/9 - ערב החג, פירקתי וארזתי את האופניים בפתח הטרמינל, והגעתי בדיוק בזמן לארוחת החג בבית אחותי.
סוף הדרך.
