שלושה ימים ישבתי במלון סתמי בנאנט וארגנתי את עצמי מחדש. זרקתי כמה בגדים מסריחים וקניתי חדשים, עשיתי כביסה מקיפה לכל מה שהיה לי בתיקים כולל התיקים עצמם, ניקיתי ושיפצרתי קצת את האופניים, ביקרתי בדקטלון כדי לקנות מיכל גז ועוד כמה שטויות, אבל בעיקר רכשתי טלפון חדש, התקנתי עליו מה שצריך והכנתי אותו להמשך המסע.
אכסנית הנוער בנאנט
נאנט היא עיר שונה ומעניינת מכל הערים שביקרתי בהם במסע הזה. קודם כל, היא לא מרוכזת ברובע העתיק שלה. זו עיר ענקית ומודרנית, משופעת בבניינים עם אדריכלות וצבעים יוצאי דופן, ובעיקר חיה וזזה גם בשעות הקטנות. באחד הערבים שוטטתי על האופניים ונקלעתי במקרה להופעה של להקות מתחלפות בפארק.לא כל כך התחברתי למוסיקה, אבל לנקניקיות על האש ולבירות שרצו שם בהחלט התחברתי. התחברתי גם לאחד מפקידי הקבלה של המלון, בחור צעיר ואנרגטי ששמע בסבלנות מה הדרישות שלי מהטלפון החדש ועזר לי למצוא את הדגם הנכון, וגם המליץ לי איפה לרכוש.
הייתי זקוק למנוחה הזו, ולא רק פיזית. גם התנועה המתמדת וגודש החוויות המצטברות הביאו אותי לאיזו תשישות נפשית. יצאתי מהעיר חדש ורענן, כמו מתחיל מסע חדש. מתברר שמסלול יורו וולו 6 לא מסתיים בנאנט אלא ממשיך עוד כ 70 קמ מערבה עד שפך הלואר לאוקיינוס האטלנטי, ובאין לי תוכנית ברורה להמשך, פניתי מערבה.
כיוונתי להגיע לקמפינג ששוכן קרוב לשפך, אבל כ 15 קמ לפניו חלפתי על פני קמפ קטן שלא מופיע במפה שמשך אותי, ונכנסתי, וטוב עשיתי, כי שם פגשתי את ברונו ומריה, זוג חביב במיוחד משוויץ, ומסעדת הקמפ פתחה לנו שולחן ובילינו ערב נהדר ביחד. מסתבר שגם הם, ובמיוחד מריה, התרשמו מגודש הטירות ובכלל מעמק הלואר באופן דומה לי, וברונו ואני חלקנו חוויות ודעות על רכיבת ה'אול מאונטיין' החביבה על שנינו. בקיצור, עוד שני עוקבים מהגלקסיה נוספו לבלוג שלי, ולי יש מקום להתארח אם וכאשר אגיע לשוויץ. נחמד!
מריה וברונו
בבוקר המחרת, אני רוכב על וולו 6 לפי השלטים - יש לציין שהמסלול משולט היטב לכל אורכו - ולפתע מופיע שלט גדול יותר עים איקס עליו שמסמן שזה סוף המסלול, ומעכשיו זהו וולו 1, "מסלול החוף האטלנטי" לכיוון דרום. התאים לי! אז עכשיו אני ממשיך דרומה על החוף בתקווה להגיע ללה רושל, ואולי אמשוך עד בורדו. עד מהרה התברר שזה מסלול שונה לגמרי באופיו. אבל קודם, יש לי איזה כמה מילים בבטן על וולו 6 שזה עתה סיימתי.
וולו 6
בדרך כלל כשמדברים על מסלול יורו וולו 6, מתייחסים לחלקו המרכזי שבין פסאו, מזרחה לאורך הדנובה עד וינה או בודפשט. את הקטע הזה עשיתי לפני כ 12 שנים, באחד המסעות הראשונים שלי. זה נתפס בזכרוני כטיילת שטוחה וארוכה, עם המון גלידריות, פה ושם ארמון מציץ מאחת הגדות, אינספור קמפינגים מפונפנים ויקרים, ושניצל וינאי בכל המסעדות, וכמובן, ספינות התיירים הענקיות המקושטות באלפי אורות צבעוניים.
את המסע הנוכחי התחלתי חולה, בקושי נושם ומשתעל קשות, ועם אופניים חשמליים חדשים לגמרי. לא היה לי שום מסלול או יעד בתכנון, רק להוציא את עצמי מהארץ לתקופה, ולחזור לדרכים ולכושר סביר. כך שוטטתי בדרכים בכיוון כללי דרומה, ממלון למלון. מיום ליום והתחזקתי והבראתי והטווחים הלכו וגדלו. אחרי מינכן כבר התחזקתי מספיק וישנתי ברוב הלילות בקמפינג. וכך הגעתי לבאזל כשאני כבר מזכיר לעצמי את עצמי מפעם. בבאזל פגשתי את יורו וולו 6 בנקודת האמצע שלו, והחלטתי לקחת את חלקו המערבי, הפחות מוכר.
שפך הלואר לאוקיינוס
מיד ביציאה מבאזל על הגדה הדרומית של נהר הריין הטיילת נגמרה, והגיע סט לא קטן של טיפוסים בקטע קניוני של הנהר, שנמשך עד העיר היפה שפהאוזן והמפלים. זה קטע חזק עם נופי נהר נהדרים. כאן עוזבים את הנהר ורוכבים לאורך תעלות אין סופיות, דרך עיירות קטנות ומגניבות עד נהר הדוב (Doubs) נהר נהדר שחותר בין יערות ושדות, עם מים צלולים וזרם חזק, שלפעמים נכנס לקטע קניוני קסום ביופיו, ולגדותיו ערים עתיקות ומעניינות. במיוחד אהבתי את בזנסון, שיושבת בתוך מבצר מימי הביניים על צוק גבוה שהנהר מקיף משלושה עברים. ושוב לאורך תעלות שמטפסות במעלה הגבעות ע"י בריכות הצפה וסכרים, כמו בתעלת פנמה. מאחר שקצב הרכיבה שלי דומה למהירות ההפלגה של היאכטות בתעלה, לא אחת נוצר קשר נפנופים וצעקות בנינו, שלפעמים הגיע עד כדי החלפת חוויות מהעיירה האחרונה וזריקת בירות מצד לצד. משעשע!
הנקודה שבה הטוררים טובלים את הגלגלים במים בצאתם לחצית היבשת
עד הים השחור
ואז בא נהר הסון, גם הוא יפהפה וחותר בין יערות ועיירות, כל אחת והקתדרלה הענקית שלה, ולגדותיו אתרי קמפינג חלומיים ממש. וגם לא מעט גשם… ומכאן, דרך עוד סשן של גבעות ותעלות, מגיעים לעמק הלואר המפורסם. כאן העיירות הן כבר ערים גדולות יותר ומוצפות בנחילים של תיירים, ומאות טירות מהאגדות מציצות מכל מקום, וכל מסעדה מתהדרת בייקב שלה וביינות הייחודיים לה..אותי הגודש הזה קצת הלאה בסופו של דבר, כך שכשהגעתי לנאנט, מגה סיטי מודרנית שלא חיה רק על העתיקות שלה, היא היתה בשבילי משב רוח מרענן.
בשורה תחתונה, חציו המערבי של יורו וולו 6 הוא מסלול יפהפה, מעניין ומגוון בהרבה מהחצי האחר, קצת פחות שטוח (אבל שום דבר אתגרי), מתאים לכל רוכב, גם למשפחות עם ילדים, וכאלה יש על המסלול בהמונים. בקיצור זו הייתה בחירה נהדרת בשבילי! מומלץ!
ונחזור לוולו 1
משפך הלואר ודרומה, המסלול עובר בסימטאות של כמה עיירות ועולה על טיילת חוף אינסופית עמוסה ביותר בנופשים, עד שלמרות שביל אופניים מדוגם ונפרד לא ניתן לרכב שם בקצב סביר מגודש הילדים הרצים לכל עבר. יומיים נלחמתי להתקדם בטיילת הזו, מפוצץ את עצמי בפיצות רחוב עלובות וגלידות מכונה שנמסות לך עוד לפני הלק הראשון.
ואז הגעתי לקמפינגים ולא האמנתי לדבר הזה. זה מטורף. כל כמה מאות מטרים יש אחד, שזה מתחם ענק של מבנים יבילים המכונים 'בקתות', בצפיפות ובנראות של מעברה, והם מלאים עד אפס מקום, הכל מוזמן מראש לכל העונה. הייתי צריך לעבור אחד אחד עד שבחמישי או בשישי דחפו אותי עם עוד שלושה אוהלים לחלקה של קמפר אחד, חלקה עלובה שאף אחד לא רצה, והמחיר 42€!! ואני לא רוצה להתחיל לתאר את התורים במקלחות והעולב של הפיצות.
שימו לב לכמות הקמפים
לקראת סופו של כל מסע יש רגע שבו אתה מתחיל להרגיש שהמסע נגמר ואתה רק מושך אל נקודת הסיום. זו לא תובנה שבאה בבת אחת, זה מחלחל ויש לזה סימנים: אתה מפסיק לחפש אטרקציות ורק חותר ללינה הבאה, אתה מתחיל לוותר על כביסה במחשבה שנכבס כבר בבית ועוד.
בכל הקטע הזה, כ 280 ק"מ על החוף בשיא עונת התיירות, הסצנה הזו נמשכה, ובסביבות היום השלישי על וולו 1 התחלתי לסטות מהמסלול לחמוק מהחוף לפנים היבשת, ורכבתי במסלולים מקבילים בין שדות, יערות ועיירות נשכחות, וכל משימתי להגיע ללה רושל הכי מהר וקצר, ולברוח מפה. אם המלצתי על וולו 6, על הקטע הזה אני לא ממליץ, ממש לא, במיוחד בעונת התיירות.
סוף דבר
הרכיבה מהמלון בקאן לביתה של ג'ולי, שממוקם כ 25 ק"מ צפונה על מדרונות ההר ובגובה 600 מטר מעל פני הים, שזה איפה שהמלון נמצא, עם כמה קירות מטורפים בדרך שחלקים מהם הייתי צריך לדחוף, הייתה קשה ומתישה. ג'ולי התגלתה כאישה מקסימה, שעזרה לי בכל מה שיכלה, הסיעה אותי לחנות אופניים לקנות שמן, העניקה לי מזוודה לנסיעה, והבן שלה עזר לי להתאפס על אוטובוס לניס. ומהרגע שעזבתי בלי האופניים, נהייתי זקן תשוש שסוחב מזוודה ענקית שהגלגלים שלה מקולקלים בסמטאות קופצניות מרוצפות אבן אל תחנת האוטובוס, וממנה אל המלון בניס, רק כדי לגלות עם לילה שהטיסה שהזמנתי למחרת לא תוקפה ולמעשה אין לי כרטיס, ובשארית הריכוז שאיכשהו גייסתי לאחר 2 יממות של רכבות-החלפות-רכיבות-הליכות ללא שינה, הזמנתי כרטיס חדש וקיוויתי לטוב.
גולי הנהדרת
נשרתי מהמונית בבית ב 4:00 לפנות בוקר באפיסת כוחות גמורה, ובאמצע המקלחת זה חילחל לי לתודעה - זה הצליח! הרעיון ההזוי הזה שאני אקנה בחו"ל אופניים חשמליים שאותם אבחר באינטרנט, אצא איתם למסע של 5000 קילומטר עם ציוד מלא, וגם וימצא לי מי שיאפסן את האופניים בשבילי עד האביב הבא, וחרף אין ספור קשיים ובעיות עשיתי זאת!
פתאום נהייתה לי שמחה, ובמקום ליפול סוף סוף למיטה פתחתי בקבוק יין…
